רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2011

תחזיק חזק

"תחזיק חזק" אומר לי צ'יף וממשיך "לרגע הזה חיכית חיים שלמים". הוא מביט אל האופק והאופק מביט בו. "אתה מוכן?" הוא שואל בקולו הנוכח. "כן, אני מוכן" אני משיב, מחזיק חזק, ומקבל את הרגע לו חיכיתי כל חיי.

שיעור מצ'יף

"לאן כולם נעלמו?" אני שואל את הצ'יף ומחמם את הידיים מול האש. "הם לא נעלמו" הוא אומר וממשיך: "אתה פשוט במקום אחר". קרן ראשונה של אור עלתה באופק, צ'יף עצם עיניים, והתעורר. אני ממתין בסבלנות שקרן האור תיגע. עוד מעט שנינו ניפגש. אני והאור.

הצ'יף חוזר

נקודה קטנה נראית באופק, היא עושה את דרכה אלי. לאט היא הולכת וגדלה. זה הצ'יף. בדיוק לפני חודש הוא הוא קם והלך. ועכשיו הוא חזר. אני יושב במקום בו הוא ישב. כשהוא חוזר, הוא מניד את ראשו כאחוות הלוחמים, ומתיישב לצדי. לאחר שעה ארוכה הוא שואל לפתע: "חיכית שאשוב?" אני מודה בכנות: "לא, היית בטוח שעזבת לתמיד." הצ'יף מחייך, ומחמם את ידיו מעל המדורה. הוא אינו כועס, למוד קרבות ומפוקח הוא מוזג לי תה צמחים מהביל. "אתה איש טוב" הוא ממשיך ומושיט לי את כוס תה שהכין: "איש טוב". צ'יף אינו מסגיר את קורותיו, אך שמעתי שפעם, באחד הקרבות, נשא על כתפיו שני לוחמים פצועים, הציל את חייהם וחזר להילחם. על כך זכה בנוצת הנשר הגדול - השמורה רק לאגדות השבט. נדמה לי בתחילה כי הוא מזמזם שיר מסורתי, אך לפתע דבריו מתבהרים: "תסתכל סביב, תמיד, ותראה איך הכל משתנה כל הזמן. הצמחים, בעלי החיים, הרעשים, אלו שחיבקו ונעלמו, אלו שלחמו לצידך, אלו שלחמו נגדך, אבל דבר אחד נשאר איתך תמיד- הקול. זה שהלך איתך כשהיית ילד. שם בשדות. לפנ

יום הולדת

הבטתי בהם כלא מאמין. בכפר הזה הנידח, שאינו מסומן במפה, חוגגים מידי בוקר, יום הולדת לכל אחד ואחת. הם נאספים כולם, אומרים מזל טוב זה לזו, ומאחלים בהצלחה ליום שיבוא. "כל יום הוא כמו חיים שלמים" מסננת לי זקנת הכפר מבין שינייה הבודדות. "אתה נולד בבוקר כמו תינוק שבא אל העולם, הכל חדש, אתה יכול להתחיל הכל מהתחלה. לאחר מיכן, אתה עובד במהלך היום, דועך עם רדת הליל כמו אדם בזקנתו, ואז נרדם." אני מקשיב לה וצופה בחוגגים. השמחה גדולה. הנשים יוצאות במחולות, הילדים הקטנים מחקים אותן בתנועתן, והגברים, שטופי זימה, מרכלים מהצד. אחת הנשים המבוגרות גוררת אותי אל מעגל הרוקדות, אני מנסה ללמוד את צעדיהן תוך כדי תנועה, אך מבוכתי נחשפת ואני הופך מושא לצחוקן. מוזר הכפר הזה. אנשים כאן מאושרים, צוחקים, נראים חסרי דאגות. אני נחלץ מהמעגל בצעדים מהססים לאחור, ונבלע בין עדת הגברים המפרגנת. אחד הגברים גם הוא חסר שיניים חייכן ובעל גבות דקות טופח על שכמי כאומר :"אתה משלנו." כך הם מתחילים כל יום : בשירה, בנגינה ובריקוד, ואני איתם. בסוף היום, כ

הצ'יף

מבטו של הצ'יף מופנה אל האופק. נשימתו איטית, וארשת פניו רצינית אך נינוחה. ישיבתו קבועה, ונדמה כי לא זז ממקומו ימים אחדים. אני מתיישב על ידו, וכמוהו מביט לאופק בעיניים. שעה ארוכה עוברת והצ'יף אינו אומר דבר. אני מחכה למוצא פיו, אך הוא מתמיד במבטו לעבר נקודה דימיונית, ואני נעזר בסבלנות וממתין. "אנשים אינם מבינים דבר." הוא מפתיע ומוסיף: "הם לא משאירים מקום לפעולת הבורא, ומנסים לעשות הכל לבדם." צ'יף מרוכז ושלוו, וממשיך לפרוש את משנתו: "רק כשאדם עוצר לחלוטין מכל פעולותיו,  מתיישב,  לא נוקט בשום פעולה,  הוא יכול להבחין בהתרחשויות סביבו." נשר חולף מעלינו לאישור, ואני שולף בירה שחורה וקרה. אני מוזג לצ'יף כוס ומניח על ידו. הצי'ף מחייך קלות ואומר: "רואה?" הוא אומר לי, "לא עשיתי כלום והבירה הגיעה אלי."  הצ'יף שותה את הבירה בלגימה אחת,  ומניח את הכוס הריקה באותו המקום. אחרי שלושה ימים אני מרשה לעצמי לשאול את הצ'יף שאלה: "למה אתה מביט אל האופק?" הצ'יף שותק. כך עובר יום וע

מידי פעם

מידי פעם נכון להעלם, ואז, כשאף אחד לא מצפה, להפתיע, ולהופיע מחדש, על במה חדשה. :)

חיזור

שם על גדות הנהר, פירשנו אחד לשניה שירים. איבדנו תחושת זמן, ומצאנו חיים, במילים. ועכשיו, מול הנהר הזורם, שנינו שותקים, ושיר חדש נכתב. תמיד שאלתי בקול, מחשבות שקטות. והיא, מחפשת פירוש משלה, לדברים לא ברורים. שתי ציפורים, אחת בעקבות השניה, עפות בכיוון הזרם. היא אומרת: "תראה, גם בשמים יש מחזרים." שתי הציפורים, משחקות עם זרמי האויר, ונעלמות אל תוך האופק. במקום בו שנינו יושבים, בריכת מים טבעית ובה שני דגים. הם מנסים לתפוס זה את סנפירה של זו, במעגל, במעין מרדף או שעשוע. אני אומר לה, כשפניי בוהות במים הצלולים: "תראי, גם במים יש מחזרים." היא נשארת במקומה, ואני מתקרב אליה. משפר עמדה. היא מוצאת ענף דק, שוזרת בו פרחים, מניחה בעדינות על ראשה, ושואלת: "מתאים לי?". אני שותק, היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. אני מנסה לעשות כמוה, שוזר פרחים לכתר ומניח על ראשי: "יפה?..." אני שואל והכתר נשמט על אפי. היא מצחקקת ונראית כמו נסיכה. שם באופק, השמש נושקת להרים, ונעלמת. הירח מופיע, ומאחר את הנשיקה. נראה כאילו הוא והשמש

מה שיש

היא ראתה בכל אחד, אפילו בי, את האיש שהוא יכול היה להיות. היא התבוננה, שתקה, ואז אמרה: "יפה...  נראה יפה...  אבל עכשיו איך מגיעים לשם?." "יפה?" חזרתי אחריה, "מה את רואה?! תגלי לי!" היא הסתדרה על כסאה, כשגבה זקוף, וענתה בשלווה: "צייר, אתה יכול להיות צייר." חודשיים חיכיתי לפגישה איתה, והיא מגלה לי את מה שאני כבר יודע. "אני לא מאמין שבשביל זה באתי אליך,  תמיד ידעתי שאהיה צייר." היא שמרה על שלוותה ואמרה: "אז למה באת אם כבר ידעת..." טון קולה הרגוע ופניה הנעימות, מייצבים את לחץ דמי: "לא יודע...  הרגשתי צורך לשמוע את זה ממך." משהו בשלוותה מתערער, ולחלוחית קטנה מבהיקה מעינה, "אני מתנצל... אמרתי אולי משהו?... נפגעת?" ניסיתי להשיב את מילותיי. "לא" היא חייכה ועינייה נותרו בעצבונן. "אני עצובה בשביל כל אלא שבאים אלי.  כמעט תמיד אני אומרת מה שאני רואה,  וכולם עונים לי את אותה התשובה - "אנחנו יודעים ...",  אז למה הם באים?." שתיקה מעיקה נפלה בחלל החדר.

הצד הנשי של הירח

"תמיד יהיה משהו שלא תראי.  לא חשוב איפה תעמדי,  לאן תסתכלי או מה תיהיה הראות באותו יום.  אנחנו קוראות לזה: "הצד הנשי של הירח". היא אמרה את הדברים, בדיוק באמצע החודש. כשהירח נראה במלואו, וכולנו ישבנו במעגל נשים, מחזיקות ידיים אחת לשניה. ואני ביניהן, אוחזת יד נשית עדינה, אחת מימני, אחת משמאלי, וסופרת עשר נשימות. "לכל דבר יש צד נשי.  צד שני, שלא רואים אותו. הצד שצד את הדברים. מחפש אותם, מוצא ואוחז." אני מקשיבה לה, ומסתכלת על האמהות סביבי. אף אחד לא יודע שאנחנו כאן עכשיו. השארנו את הבעלים בבית, מצאנו תירוץ. יש דברים שגברים לא יבינו לעולם, וזה נקרא נשים. היא מרשה לשקט לנגן כמה דקות ואז ממשיכה: "אישה היא השער דרכו מגיעות הנשמות לעולם. שיאה של אישה בהולדה, אך עוצמתה היא הרבה מעבר. אם מתבוננים היטב בבריאה, רואים - ככל שהדבר נסתר יותר, עוצמתו גדולה יותר." אני מנסה להבין למה היא מתכוונת, ומרפה מעט מהידיים האוחזות בידיי. מעגל הנשים מתפרק לאיטו, כל אחת מחבקת את חברתה חיבוק חם, וכולנו קובעות להיפגש בדיוק באמצע החודש הבא,

הכת

"תגיע בדיוק בשעה שתיים עשרה בלילה, לבד, למרכז השדה. לפני כן תטבול בנחל, תלבש בגדים לבנים, ותשמור על שתיקה מוחלטת. אנחנו נהיה שם" הוא הפסיק מעט ואז המשיך: "מזל טוב, התקבלת לכת". נפרדנו לדרכנו. הוא היה המנהיג הבלתי מעורר. קומתו היתה ממוצעת, הוא הקפיד על לבוש כנעני לבן, וחבש לראשו כיפה לבנה גדולה. הליכתו היתה איטית, וידיו היו משולבות תמיד מאחורי גבו. לפני שלוש שנים הוא טען כי היתה לו התגלות אלוהית, בה לדבריו נאמר לו כי הוא המשיח. מאז התקבצו סביבו מאמינים רבים, מרביתם מחפשי דרך, או מאבדי דרך, כדי להקשיב למשנתו בשקיקה. אני שמעתי עליו לגמרי במקרה, שעה שחיפשתי מקום לינה באחד ממסעותיי. אישה יחפה ונאה הזמינה אותי למתחם הכת, תוך שהיא ממלמלת משפטים סתומים מחוכמתו. מתחם הכת היה מטופח להפליא. עשבי מרפא לרוב, מזרקות מים, ואנשים מחייכים יושבים בצלי העצים ולומדים מכתביו. נדמה היה כי המקום מנותק לחלוטין מהעולם שבחוץ. עד מהרה נשאבתי אחר משנתו, וכמו כולם גמעתי את כתביו בזה אחר זה. שיעורים אל תוך הלילה, טקסים, שיחות. ברגעים מסוימים אף חשבתי שזה

סיפור אהבה

הם אהבו את הרגעים האלו יחד. היער אחרי הגשם, ריח האויר הרענן, ובעיקר את השקט. הוא שלח יד לשערה, כאילו במקרה. היא חמקה, כאילו במקרה, ושניהם צחקו. הוא אהב אותה כמו שלא אהב אישה מימיו. והיא, היא ידעה שיהיה אב ילדיה ברגע בו ראתה אותו חופן בידיו גוזל שאיבד את אימו. היא ליטפה את ראש הגוזל, ושניהם חייכו כשראו כשעל שערות ראשו מעין ציור של לב. אך היא היתה בת מלך, והוא עני, על כן היו נפגשים במסתרים, אי שם ביער. מבלי שאיש ידע. היא היתה חומקת מהארמון עם רדת הלילה, והוא, היה נושא עימו את הסל כתירוץ לברוח, וכך היה חומק בחשיכה, ופוגש אותה על יד העץ הכי זקן ביער. איש לא ידע על אהבתם, וככל שעברו הימים, כך אהבתם הלכה וגברה. משיכתם התגברה ככל שנמנעו מלראות זה את זו, ואז לאחר פרץ של תשוקה, נולד פרי אהבתם. חודשים ארוכים היא הצליחה להסוות את הריונה, אך לבסוף הדבר התגלה, ואביה, המלך, הנבוך משמועות הנתינים, אסר עליה לראות שוב את אהובה. כשבויה בין כותלי הארמון, כואבת את אובדן אהובה, ושמחה את הולדת בנה, היא נעה חסרת מנוחה. והוא, העני, מכר את כל חפציו, את סנדליו,

בעילום שם

אחרי שהלך שבועות ארוכים לבדו, רבים מהקולות שדרשו בשלמו דעכו לאיטם. הוא היה חייב להתרחק כדי לראות מה אמיתי, מה אשליה ומה בדיה. ואכן, אחרי אותם ימים, גילה שלאדם נותרים, רק קולות אמיתיים מעטים. "כל התרחקות ממקום אחד היא התקרבות למקום אחר", הוא כתב בשיר שלעולם לא יתפרסם. באותה התלהבות בה כתב את שורות השיר, כך קימט את הדף וזרקו לנחל השוקק. והנחל, עוצמת זרימתו אינה קבועה, אך הכיוון נותר תמיד קבוע. וכך שורה אחר שורה, שיר אחר שיר, ספר אחר ספר, הוא כותב וזורק לנחל. השנים עוברות, וספריו, בזה אחר זה, מושלכים לנחל, ונישאים על גבי המים עד לים הגדול. "מה שווים שיריו של אדם, אם אינם נקראים?" שוב כתב והשליך לנחל, והנחל, כהרגלו, נושא את המילים עד לאן שיכול. יום אחד, אחרי שכתב את שירו האחרון, זה שגם כן לא יקרא לעולם, החל ללכת לאורך הנחל. "מעולם לא הלכתי לאורכו של הנחל" חשב בליבו והמשיך בצעידה איטית. כך הלך ימים ארוכים, ושבועות, מבלי לראות אדם. רגע לפני שכלו כוחותיו, ראה בין קני הבמבוק הגבוהים איש צעיר. הוא התקרב אליו והבחין

היא והוא

היא : " אהובי,    אני לא יודעת לאן לשלוח את המכתב,    כי אני לא יודעת איפה אתה.    אני מרגישה שאתה שם,    אולי מחפש,     אולי מיואש,    אבל שם.        אולי חלפתי על פניך ברחוב,    על יד בית העירייה הישן,    ואתה,    בין ההמונים,    חלפת על פני ולא שמת לב.       אולי צעדת מולי על שפת הים,   ואני בדיוק באותו הזמן,   אספתי צדף ועוד צדף  לשרשרת,   ואתה המשכת לצעוד,   ולבקש אותי.   בכל מקרה אני אכתוב את המכתב ואשלח,   לאן?   אני לא יודעת,   כנראה על פני המים,   כנראה בבקבוק,   העיקר שהמילים יעשו את דרכן ממני אליך.   ממני,   אוהבת "     הוא : "אהובתי, אני לא יודע לאן לשלוח את המילים שאכתוב, כי אני לא יודע איפה את, אבל אני יודע שאת שם. אולי זה ישמע לך מוזר, אבל לפני שבועיים חלפתי על יד בית העירייה הישן, ובין כל ההמונים הייתי בטוח שראיתי אותך, אך לא העזתי לגשת ולשאול, אז ברחתי אל הים הגדול. ושם, לאורך החוף צעדתי ימים שלמים וביקשתי אותך. באחד הימים ראיתי מישהי אוספת צדפים לשרשרת, לא ראיתי את פנייה, כל כך רציתי לגשת ולבקש שהיא ת

אוהל מועד

"נירוס" צועק לי משה, "אתה חייב לראות מי פה", "מי?" אני שואל נרגש, "הגדול מכולם,  אלוהים,  באוהל". אני מגיע בריצה עם סנדלי העור, בדרך מפרגן לאהרון על השרשרת החדשה שלו, וחולף על פני שני לווים שמתאמנים על שיר חדש. מרחוק אני כבר מזהה את ענן הכבוד. אני מגיע מתנשף אל משה ושואל: "מה קורה מוזס,  אלוהים באוהל...  מה נסגר בן אדם?  בכל זאת הוא יכול להרשות לעצמו יותר,  קרוואן,  דירת סטודיו,  צימר,  דווקא אוהל?" משה מסתכל אלי ומבטו קורן: "תשמע, האמת הוא מדבר איתי כבר די הרבה זמן, ואני גם לא תמיד מבין אותו, אבל בוא תראה משהו". משה, כבר לא צעיר, לוקח את המטה וכותב את האותיות "אוהל" על החול. "נו מה אתה אומר?" הוא שואל ומחכה לתגובה. אני לא מבין ממה הוא מתרגש, אך למרות זאת אני אומר לו: "תשמע אתה יודע לכתוב את המילה אוהל". משה מחייך, מוחק את המילה אוהל, נותן לי את המטה ואומר: "תחזיק,  עכשיו תכתוב את אותיות מילה "אוהל" בסדר הפוך,  כמו שאני מכתיב לך". אות

יצירת מופת

לובן עיניה השלם הטוב נותר מתבונן בי מבין העולמות "עשה טוב בחייך, נסה לשרטט מחדש את הקווים בידיך" מידי פעם אני שב לשם לפחות בדמיוני ומנסה להיזכר בסיבת בואי וכשאיכשהו אני נזכר במשהו משם מיד עולות בי שוב עיניה ואיתן געגועים עזים אליה רק בכוחן של עיניים טובות את אלפי רסיסי הלב לאחות להזכיר ברגעים כמעט אבודים כמה אנחנו באמת מיוחדים וכשאיש אינו מבין אותך בעולם ואתה כמעט הולך ונאלם כדאי להיזכר במשהו טוב שעשית גם אם לא כל כך הלך, לפחות ניסית אם אי פעם גרמת למישהו לשמוח אתה יכול להתחיל להרגיש קצת בנוח אם אי פעם גרמת לכאב להתפוגג ובמקומו הופיע צחוק מתמוגג אתה בכיוון הנכון. אם אי פעם גרמת למישהו לשיר מהלב תדע שזה מסוג הדברים שאלוהים כותב אם גרמת למישהו צמרמורת בגלל מילה באותו הרגע זכית  במלוא התהילה אם משהו מהדברים שנכתבו קרה לך לפחות פעם חפש בקבוק יין ישן עם פקק שעם תנער כמה רגעים ותחגוג את החיים כי כשאתה בטוח שמשהו מכביד או לופת פיספסת, כי אתה בעצם יצירת מופת

גבעת האהבה

גרם מדרגות סדוק, ישן ומחוספס, מוביל לגבעת כורכר קירחת, במקום הכי גבוה בנס- ציונה, בכניסה כתוב: "מעלה גבעת האהבה". אני עולה בגרם המדרגות, סוקר את הסדקים בבטון, חושש מעץ נוטה על צידו, וממשיך לעלות. "פעם הייתי כאן" אני אומר לעצמי בקול משכנע "ונדמה היה לי שהיה כאן ספסל", אבל עכשיו אין. אני עומד על הגבעה הקירחת, ומלמעלה ניתן לראות את כל אורות העיר הקטנה, את בית הכנסת היפיפה והעתיק הצמוד לגבעה, וסתם איש מתהלך עם כלבו. לא תיכננתי להגיע לכאן, אבל בימים האחרונים כל פעם משהו משאיר אותי, בהתחלה התקררות קלה, אחר כך הספר שרוצה לצאת לעולם. כך או כך, אני מוצא את עצמי, עם רדת הערב, במעלה גבעת האהבה. אני מתבונן על אורות העיר וחושב: "אם מסתכלים על הדברים ממקום של אהבה, מהמקום הכי גבוה שיש, הכל נראה אחרת". אני נזכר בשיחה הראשונה שהיתה לי בצפת, ממש לפני שלושה שבועות, עם משה, היהודי הזקן והחביב שהזכיר לי את סנטה קלאוס, "אהבה, סקס, וכסף הם הכוחות הכי חזקים שיש בעולם,  אבל האהבה היא החזקה מכולם.  אתה יודע איך ?"  הו

שם לספר

שבועיים מתחילת המסע, סידורים נחוצים מחזירים אותי לבית הוריי. שם, בין האלבומים הישנים, על יד התמונה הראשונה בה הסתכלתי ישר בעיניים, אני מוצא את הסיפור הראשון שכתבתי בחיי. מסתבר שגם לחזור הביתה, אל הילד, הנער והאיש שהיית, זה חלק מהמסע. "זה מוזר" אני חושב לעצמי, "מה החזיר אותי לכאן?" אני מעיף מבט בסיפורים שכתבתי בשנה האחרונה ומבין, בשנה הבאה, בעזרת האל הטוב, יצא הספר הראשון. אנשים מחפשים שמות, כל הזמן, לילדים, לרחוב חדש, ואני מחפש שם לספר. ספר כמעט ויש, אולי זה יקח עוד זמן, אבל שם? בטח יבוא. נשים יודעת את שם הילד מיד. מיד כשהן רואות אותו. ואני? אני לא אישה, וספר הוא לא ילד, אז איך אקרא לו? בימים הקרובים אאסוף את הסיפורים לספרי הראשון. לאחר מיכן, אני לא ממש יודע, משהו כבר יבוא. אני מביט בתמונתי עת הייתי בערך בן שנתיים. העיניים מביטות ישר אליי וכאילו אומרות: " אל תאכזב,   תזכור למה באנו". ואני, מביט לילד בעיניים, ואומר בלחש: "יהיה בסדר,  אני לא שוכח". כשהכל מתבלבל, טוב להביט בתמונת ילדות, בילד שהיית פ

מילים פשוטות

את הטור הבא אכתוב פשוט, מהלב, בלי לחשוב יותר מידי. לפני שבועיים, עת התחלתי את מסעי בארץ ישראל, הנחתי את הגיטרה והתיק במכון "אסנט" שבעיר העתיקה בצפת. מכון אסנט הינו מרכז ללימוד קבלה מבית המדרש של חב"ד. המכון מנוהל באהבה, נתינה ותחושת שליחות של החסידים. היופי הנשקף ממרפסות המכון הינו עוצר נשימה ומפעים. בנוסף, הסימטאות,הדמויות והסיפורים החבויים מעצימים את תחושת הקסם במקום. אך מעל הכל, זכיתי בימים אלו להכיר את היופי בעם ישראל. אנשים הפועלים מתוך מקום טהור של אהבת ישראל ושמחה. במהלך ימים אלו חלפו במקום מאות יהודים מכל העולם, שרו, רקדו, התפללו, למדו ובירכו את כל בית ישראל. המכון עוסק דרך קבע בהתנדבות למען עניים, קשישים וכלל העם. הכל עם צניעות גדולה וחיוך אמיתי. בערב שבת מתנדבים חסידים רבים לארח מבקרים לסעודה, וכשזו נערכת, היא נעשית מכל הלב. הרגשתי שנכון יהיה לעצור לרגע את כתיבת הסיפורים, ופשוט להודות לאנשים מופלאים שבזכותם למדתי מחדש שמחה מהי. ובכן, תודה לרב נדב כהן, נטלי, יהודית, הרב מויאל, יהושע וכל שאר צוות "מכון אסנט"  תבוא עליכם הברכ

געגועים לים

למרות יופי ההרים, השקיעות הזורחות, הניגונים הבאים מהלב, התעוררו בו פתאום געגועים לים, לאותה רצועת חוף ישנה, בה התהלך כל חייו, הביט לאופק, וחלם בהקיץ. צעדיו היו בדיוק בחיבור בין המים והחול. כשהיה פוסע על החול, המים, כמו מחזר עקשן, היו נמתחים מעט, מדגדגים בקרירות את כפות רגליו, ושבים חזרה למקור הגדול. כשהיה צועד בתוך המים, עד קרסוליו, היו המים נסוגים מידי פעם, וכך היה צועד שוב על החול הרטוב. תמיד הלך על קו התפר. בצד אחד מים, בצד השני החול, וסביבו תמיד נושבת הרוח. מול ההרים הוא אמר לעצמו: "אנשים אוהבים להביט בים, בגלים, באופק, כאילו שם רחוק ישנו רמז, אולי תשובה לשאלה, אולי שאלה על תשובה". וכך, בעודו מתבונן בהרים הקרובים, הוא מתגעגע לים הרחוק, ולהליכה הפשוטה על קו התפר, בין החול, המים, הרוח, והנר שעדיין מאיר בתוכו.

סראיה

אני מתבונן כלא מאמין. מבנה מרשים "הסראיה", ניצב במרכז העיר, היה בעבר ארמון, לאחר מיכן בית כלא, וכיום שוכן שם המתנ"ס הקהילתי. "מוזר" אני חושב לעצמי, אנשים בונים לעצמם ארמונות, ובסוף הם הופכים לכלא. לא רחוק משם, במרכז לקשיש, המטופח והמושקע, מחכים לנו הקשישים כדי שננעים את זמנם. עם כניסתנו בשער, הם עוקבים אחרינו במבטם האיטי, ובעודם יושבים כממתינים למשהו, אני שומע צלילים מוכרים. מתוך אחד החדרים, קול גיטרה חשמלית מפלח את הזיקנה. אני נכנס לחדר, ומחייך. את צלילי הגיטרה המופלאים מפיק קשיש, סיימון שמו, רזה וחיוני, והוא מקבל את פנינו בשמחה. "המוזיקה היא החיים שלי", הוא אומר בהתלהבות של נער מתבגר, ואני מאשר את דבריו בלחיצת יד חזקה. במשך קרוב לשעתיים מנגן סיימון להיטים מכל הזמנים, ואני, פה ושם מוסיף אקורד. כל אחד ואחת מהם הוא סיפור חיים שכמעט ונחתם. "אני זוכרת את יהודה הקטן,  איך הנקתי אותו,  והיה משחק עם רגליו על בטני,  ואיך יום אחד באו ואמרו לי כי נפטר,  באנו תמימים וטהורים מתימן,  האמנו לכולם". אני מביט ב

שבת בצפת

"מה זה הטרוף הזה?"  אני שואל את הרב הצעיר, "זה ככה כל שבת?"  הוא מחייך,  ומושך אותי חזרה למעגל עשרות הרוקדים.  צעירים מישראל ומהעולם,  מקבלים את השבת בריקודים.  תוך כדי פיזוז על הרחבה,  זרוע של חסיד ענק מונחת על כתפיי,  ואני ממלמל בתקווה "משיח, משיח, משיח אוי אוי אוי ..." הכביש גדוש במתפללים שזה עתה עושים את דרכם לסעודת השבת, ומהדרך העולה ניתן לראות אורות ישובים רחוקים. הסעודה נמשכת שעה ארוכה, סביב השולחן מורגש מעמד השבת, שיאו הרוחני של השבוע. ברקע לא שומעים את יאיר לפיד ו"יומן שישי", אלא את זמירות השבת מתוך הבתים. במהלך השבת החסידים מתלבשים בבגדים מהודרים, וניכרת התרגשות אמיתית. כל ארוחה, שיעור או תפילה, מלווים בשירה אמיתית, מלאת שמחה, שבאה מהלב. שיעור על "קורס בניסים" מקבץ אליו מתענינים רבים, ולאחר מיכן, על אחד הגגות, שוב, שירים וריקודים. והאנשים? שחקן רוגבי מהליגה השלישית באוסטרליה, כפיל של יהורם גאון מירושלים, חסידת חב"ד צעירה ומיוחדת, שעובדת בביתו של הרבי מילובביץ', רב אמריקאי שמעביר שי

קול דממה דקה

"זוהי שיטה עתיקת יומין של מדיטציה יהודית, עוד מימיו של אליהו הנביא. וכאן, במערת הקבורה המשופצת והנעימה, נלמד את רזייה", הוא אומר בקול נעים. אני מביט בו ושואל: "מאיפה אתה מוכר ?..." "ובכן..." הוא משיב בחיוך כמעט מתנצל "פעם הייתי שחקן". אנחנו יושבים על כסאות נוחים, ומנסים להקשיב לדממה. כל רעש חיצוני מסיח את הדעת, והדממה נראית רחוקה מתמיד. רק כשמחפשים אחר הדממה מבינים כמה רעש יש, כמה הפרעות. בדיוק שהשקט מתקרב, וכולם מסדירים נשימות, הבטן שלי מקרקרת, ובלי להתבייש מסרבת להירגע. פה ושם קול דממה דקה מגיח, ומופרע על ידי רעש אחר. "הבורא נמצא בדיוק שם,  בדממה,  החיבור לדממה הוא החיבור לבורא". אני מהנהן לאות הסכמה, אבל אף אחד לא רואה. הבטן הפסיקה לקרקר, ואני מתגעגע לצלילים, לפרוט על מיתר, תמיד הרגשתי שהבורא נמצא דווקא במנגינות. אני מודה לו, והוא לי, אנו נפרדים איש איש לדרכו. בערב, הופעה של שלושה נגנים תימנים, נפלאים, על כלים עתיקים, הקהל מבקש הדרן, והנגנים נענים. לאחר מיכן, על אחד הגגות רבי קורא לתלמידיו להרבות בשמחה, הם מקיימים אחר מצוות

סנטה קלאוס

"בכדי להשיג משהו שמאוד רוצים, יש לעשות שתי פעולות", הוא אומר בביטחון, תוך שהוא נשען לאחור, מניח את ידיו על כרסו, עוצם עיניים וממשיך: "פעולה אחת במקום הרוחני, ושניה במציאות, וזה חייב לבוא יחד". "שמי משה", הוא אומר בנעימות. מראהו מזכיר לי את סנטה קלאוס, וצחוקו מתגלגל וחביב. "דבר ראשון", הוא ממשיך באנגלית יהודית, "תמצא מקום שקט, שים משהו על הראש, זה לא חייב להיות כיפה. כל העניין הוא להראות כבוד לשם, ריספקט יס? ואז, לבקש בפשטות את שרוצים, ובסוף להגיד "עכשיו". אבל אתה חייב לזכור, שהזמן שלו הוא לא הזמן שלך, על כן, עליך להתאזר בסבלנות. לאחר מיכן, השלב השני הוא לבצע פעולות בעולם הגשמי, ולהישאר ערני." אנו נפרדים לדרכנו לאחר שיחה ארוכה, ואני מודה לו על המתנות שהוא השאיר לי. כל רגע במקום המיוחד הזה מלא וממלא, ואני יוצא לשאוף אויר בין סימטאות העיר העתיקה. כאן ממש, צעדו במשך מאות שנים האר"י הקדוש, תלמידיו, ומאות מקובלים. פנים גליליות חולפות על פניי, ריחות תבשילים , מקצבים וצליליים חסידיים

השם האחרון

"כשתגיע לעיר הרחוקה,    בעלטה,   ללא נר לרגליך,  שמך הוא זה שילך לפניך".  כך הוא כתב בספרו,  שלא התפרסם מעולם: "השם האחרון". ואני אוחז בידיי ברעדה, את כתביו האחרונים, הכמעט מתפוררים, שנועדו להציל אדם אחד. בכתב ידו הצפוף והמסודר, רשם במשך שנים ארוכות, הוראות, כמעט ציווים, מה על האדם לעשות כדי למצוא את ייעודו. זה היה הספר היחיד אי פעם שנכתב רק לאדם אחד. אני אוחז בדפי הספר, בכל כוחי, תחת ידי הימנית, בדרכי לרחוב האר"י, שם שוכן בית הדפוס הותיק. גשם הזלעפות מאיים על שלמות הדפים, אך הם, באורח פלא, אינם נרטבים. אני מרשה לעצמי להרהר ולהיזכר, ברגע בו מצאתי, לגמרי במקרה, את הקובץ  הזרוק, בין ספרי קודש נטושים, בקצה הרחוב. הגשם מתחזק, ואני תופס מחסה תחת גגון רעוע. דפי הספר, האמיצים, מסרבים בכל תוקף להיכנע לפגעי הזמן או מזג האויר, ולאות הערכה, אני מחליט לעלעל בין השורות. "השם האחרון",  כך נכתב בהקדמה, "הוא האדם היחיד שיקרא את הספר.  עליו ללמוד בעצמו,  ולאחר מיכן  ללמד את הבריות,  את הדרך הנכונה למציאת ייעודן". דופק ליבי האיץ והמשכתי לקרוא: "

גלימה

"אתה רואה?" הוא אומר לי,  לכל אחד יש טביעת אצבע אחרת,  אין שניים עם אותה טביעה",  גלימתו מתנופפת ברוח,  צבעה ארגמן.  רגע לפני שהוא ממריא,  הוא מסיט את מבטו לאחור ומוסיף: "תתבונן באצבעות שלך,  יש לך משהו שאין לאף אחד אחר". ביד שמאל הוא אוחז בשול הגלימה, ביד ימין מכוון אל על, ונוסק. שובל ניצוצות זוהרים, נשמטים מגלימתו באיטיות אל הקרקע, כמו עלים בשלכת, המבקשים להישאר במרומים. אני מספיק לאסוף חופן בידיי, אך לאחר מספר שניות הם מתפוגגים כלא היו. דמותו נעלמת אי שם בין הכוכבים, ואני נותר לבדי. מביט באצבעות ידיי, ומנסה להבין. תמיד אהבתי את המדבר. זה מקום בו אפשר לראות בבהירות את כל הכוכבים. וגם אותו, האיש עם הגלימה. מאות שנים מדברים עליו, פעם אפילו מצאו ציור הנושא את דמותו במערה עתיקה. לילה אחד, כשחיפשתי תשובות, עמדתי באמצע המדבר והתחלתי לצעוק לו: "האיש עם הגלימה, יש לי שאלה, תרד!". והוא ירד. מאז נפגשנו מספר פעמים. מעולם לא ראיתי את פניו, עד לפגישתנו האחרונה. לפגישה זו הוא הגיע ברגל, כשגלימתו מקופלת. "קח"

מעגלים

בלילות הקרירים חלונו נותר פתוח. האויר הנעים נשב אל חדרו, הרקיד את הוילון, וליטף את ראשו. אך הפעם, קול מוזר העירו מן החלום. מיד כשפקח את עיניו, הספיק להבחין באור לבן, בוהק ומסנוור, הנעלם לתוך עצמו, כאילו לא היה שם מעולם. הוא רץ אל החלון, ולא ראה דבר. תוך מספר רגעים, נעל את נעליו, ותוך כדי הליכה מהירה, הספיק ללבוש את חולצת הפלנל האהובה עליו. נביחות כלבים נרגשים, ומשק כנפי ציפורים במנוסתם העידה, משהו אחר קרה. הוא החל לפלס את דרכו בשדה החיטה המוכר. גם בלילה הכיר כל תלם, כאילו היה איבר בגופו. לאחר מספר רגעים, הבחין כי ריח אדמה חרוכה נישא באויר, והוא, בחושיו המחודדים, כרע על ברכו הימנית, הושיט יד לאדמה ממנה בא, אחז בכף ידו חופן, ומולל אותו בעדינות. הוא החל ללכת צעד אחר צעד, תוך שעקבותיו נצרבים באדמה. לאט לאט הוא עצם את עיניו, וניסה לדמיין את מסלולו בשדה החיטה. כך הלך שעה ארוכה, עד אשר הרגיש בבהירות כי שוב חזר לנקודת ההתחלה. הוא פקח את עיניו, התבונן בשדה החיטה, ואמר אל תוך הדממה: "מעגל". בעודו נפעם מצורותו המדויקת של המעגל, הבחין

זכרון

"תשמע"  הוא אומר לי ברגישות, "אצלנו בימי זיכרון,  חושבים בעיקר על החיים.  על הזכות שניתנה לנו להתהלך כאן.  אנו מתעוררים בשאלות ביום הזה,  וכל אחד בודק עם עצמו האם הוא בכיוון הנכון,  האם זמנו לא הולך לריק,  האם הוא ראוי לחיים שהוענקו לו". "אני מאוד מכבד את הדרך שלכם" הוא ממשיך, "אבל יכול להיות ששווה לכם לחשוב על עוד משהו". "מה?" אני שואל בסקרנות. והוא, עם המון אהבה מסביר בנועם: "ובכן, אלו שמסרו את עצמם,  בעבור מה הם מסרו את עצמם?  בעבור עצמם?  הם היו מוכנים למסור את חייהם כדי להגן על מישהו,  מישהי, שהם לא הכירו.  לפעמים מרצון, לפעמים בעל כורחם. התבוננו סביבכם ביום הזה, מה אתם מוכנים לעשות בשביל אדם אחר? אין צורך למסור את הנפש עבורו, אפשר פשוט להיות קצת יותר טובים. תנסו לא לרכל, לא להקשות, להיות קצת יותר נחמדים, תוותרו, אם קשה לאהוב, לא נורא, סתם תחבבו, תחפשו משהו טוב, בטוח יש. תנסו דברים קטנים. הכי קטנים. אל תכבדו רק את המתים, תכבדו גם את החיים. אצלנו בימי הזכרון, בזמן שמכבדים את זכר הנופלים,

מארינה מקסימיליאן בלומין

רכב קטן עוצר לידינו, בדיוק בזמן. תלמיד אחד צועק "מארינה", ומיד אחריו שאר התלמידים רצים לקבל את פניה. הם חיכו לה כל החופש הגדול, והיא לא איכזבה, היא כאן. כבר כמה שנים, רחוק מאור הזרקורים, היא מגיעה לכאן מספר פעמים בחודש כדי לעבוד עם התלמידים. אני הצטרפתי ממש עכשיו, כדי לעבוד יחד איתה. לאחר היכרות קצרה, שנינו, יחד עם התלמידים, יורדים במורד המדרגות המוביל לקרוואן בודד. עד שמישהו מוצא את המפתח המתאים, התלמידים דורשים תשומת לב, והיא מתמסרת. אחד אחד הם מחבקים אותה, והיא, מחבקת כל אחד ואחת, כמה שניות, חיבוק אמיתי. אני מתבונן בה מהצד. כשהיא מחבקת היא עוצמת עיניים. היא שם, כולה. בחיבוק. יש בזה משהו יפה, אני שואל את עצמי האם אני מחבק נכון. אנו מתחילים את השיעור, ודי מהר אני מוצא את עצמי מתיישב על כסא של תלמיד בכיתה א', כאחד התלמידים. משהו באגו הגברי מתמוסס לאיטו. לא כך חשבתי שזה יתחיל. אך המפגש איתה מרגיש לי מיוחד. נוכחותה חזקה מאוד, יופייה מרתק אותי, אבל יותר מהכל, הכישרון. הדרך בה היא מנגנת ושרה בליווי הקלידים, הדיוק, הידע וההג

דב פיירברג - "שריד מסוביבור"

"אפשר בבקשה לא להפריע?" אני מבקש מאבא עם דמעות בעיניים, "אני באמצע ספר" הוא יוצא, ואני חוזר לקרוא את אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי: "שריד מסוביבור - דב פיירברג". הספר מגולל את תלאותיו של יהודי בימי השואה, עד לעלייתו לארץ ישראל. פעמים רבות הוא ניצל בנס, שרד, ולבסוף הקים משפחה בישראל. כמעט עשרים שנים עברו מאז, אך עדיין עוצמת המילים נותרה חקוקה בזכרון. מספר שבועות לאחר מיכן, אני שואל את סבתא, תושבת רמלה, אולי השם מוכר לה במקרה, מפולין, ארץ הולדתה. "את מכירה אולי איש בשם דב פיירברג?" "כן" היא משיבה בפשטות, "הוא גר ממש בקצה הרחוב, אנחנו מכירים עשרות שנים". אני יוצא מבית סבתא, הולך כמה בתים, ומחפש את השם על אחת הדלתות. אני מוצא את הדירה, ונוקש על הדלת. איש נמוך קומה, נעים הליכות, וגופיה ביתית לגופו מקבל את פניי. הופתעתי. בדימיוני, לאור תלאותיו, דימיתי כי רק איש גדול מימדים ורחב כתפיים ישרוד את שעבר. "שלום לך, אני הנכד של זינגר, קראתי את הספר שלך והייתי שמח לדבר." נראה לי כי אינו

גלעד שליט

אני מביט לנעם שליט ישר בעיניים, הוא מחזיר לי מבט, וכאילו מזהה פנים שעוד לא היו כאן. כאן במאהל ההזדהות להשבת החייל החטוף, בפתח בית ראש הממשלה, זוהי כניסת השבת, הגעתי לכאן במקרה, ונשארתי. התבלבלתי בדרך, רק רציתי לנסוע בחוצות ירושלים, לנשום אויר ולקבל השראה, אבל שוב הלכתי לאיבוד, כמו תמיד. תוך כדי נסיעה איטית, אני רואה מימיני קבוצת אנשים ושלטים גדולים, על אחד מהם היה את מספר הימים שהוא שם. אבל אני לא זוכר את המספר, הוא היה ארוך מידי בשבילי. איש שב"כ מבחין בנסיעה האיטית שלי, ועוכב אחרי במבטו. אני מרגיש שהוא חושד בי, אני מאט, פונה אליו בעברית עם מבטא ישראלי, שואל שאלה סתמית, ומפיג את חששו. אני מחנה במקום אסור, כי כאן מותר, ומצטרף לאנשים. כמה עשרות שרים שירי ארץ ישראל שקטים, ונעם שליט על רגשותיו ביניהם. שקט, מאופק, ואני מתבונן בפניו. אני כועס על עצמי שהגעתי לכאן בטעות, שלא נסעתי אף פעם במיוחד. שני יהודים חולפים על ידנו בדרכם לקבלת שבת, הם מתעכבים כמה שניות וממשיכים. אני עומד ומסתכל באנשים האלו, סביבי, אלו שבאו במיוחד, אני רואה את הטוב בפניה

קרמבו - מוקדש למיכל ונסטור

יש לי חולשה לקרמבו. מאז ומתמיד היה משהו אחר בממתק הזה. נייר הכסף הדק, מעטפת השוקולד העדינה, הקרם וכמובן העוגיה, הופכים אותו לחבר נאמן של כל יהודי שמנמן. אבל אותו הקרמבו, מסתבר, מלבד סגולותיו הבריאותיות, יש בכוחו גם לקרב לבבות, ומעשה שהיה כך היה. לאחר יום עבודה מתיש, הגעתי למכולת השכונתית, קיבלתי מבני עדכון על עיניני דיומא, בחרתי קרמבו לא מעוך, כמו שבוחרים עגבניה, שילמתי שנקל, ואכלתי בהנאה קרמבו. פשוט נכון? יפה. רק שבאותו יום, ממש בשעת עדכון מבני, איכשהו נגררתי לויכוח חינני עם בחורה חיננית עוד יותר. מיכל. היא טענה כי אין יותר מידי גברים רציניים, ואני טענתי שדווקא יש. "את יודעת מה" אמרתי לה בטון מלא אגו גברי, "עוד יומיים יש מסיבת פנוים פנויות אצל ידידה שלי, את תראי שיש גם גברים אחרים". והיא, השיבה בנחישות וללא אגו נשי: "אתה יודע מה, אני באה!". יומיים לאחר מיכן, עדנה מקבלת בפתח ביתה, עם המון אהבה, וכמו שרק היא יודעת, את עשרות מחפשי האהבה. שבועות רבים היא פונה לאנשים אחד אחד, וכמו שליחה למעשה מצווה, ממלאת את תפקידה ב

שדרות

אם הייתי ילד, הייתי יורד מהרכב, רץ לשולי הדרך, משם למרחבים הירוקים, רץ אל תוך אלפי החרציות והכלניות, ואז, באפיסת כוחות, נשכב על הגב, ומביט לשמים הכחולים בעיניים. אבל עכשיו אני איש, וזאת הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך לכאן ברכב. לבד. אל העיר שדרות. אתמול נפל פגז מרגמה לא רחוק, ואני מרגיש צורך עז לנסוע למקום בו העם שלי סובל שנים. אני כועס על עצמי, איך עד היום לא הייתי כאן, סך הכל שעה וחצי מהבית שלי, אבל נראה כל כך רחוק. איך המשפט "בתוך עמי אני חי", הפך עם השנים ל"בתוך עצמי אני חי". אתמול ירד, כנראה, הגשם האחרון של החורף, והפריחה בשיאה. אני נפעם מהדרך לעיר, אותה דימינתי אחרת לגמרי. עצובה יותר. 18 קילומטרים של פריחה מרהיבה, משמחים את הלב, ונותנים תקווה, ששום פגז אינו יכול לעצור את החיים השואפים למעלה. שלל צבעים של פרחים, עצים ושיחים, היו יכולים בקלות להיות גלויה מבוקשת. אני מאט ונכנס לעיר, מיד בכניסה אני מבחין כי מספר אנשים מבקשים טרמפ. מי שגר פעם במקום קטן, יודע שעוצרים. אני עוצר. היא סטודנטית צעירה, ונאה, "מה

קבלת שבת - שמיני

"וידבר ה' אל אהרון לאמר" בשעה טובה עם ישראל מעלה זבח לה'. בניו של אהרון, נדב ואביהו מגדילים ראש, מוסיפים לקורבן "אש זרה", אותה ה' לא ביקש, והם נשרפים חיים. אין ספק שאפשר היה להתחיל קצת אחרת, אבל ככה כתוב. ואנחנו זורמים. הפרשה הזאת מלמדת אותנו שיעור חשוב על גבולות בחיים. בני אהרון, למרות כוונתם הטובה, עשו יותר ממה שהתבקש מהם, ודבר זה עלה להם בחייהם. מוזר, אחרי כל הקטע עם עגל הזהב, עד שלמישהו יש מוטיבציה, אלוהים שורף אותו? לא יפה.  באמת. למה לבאס על ההתחלה. אבל זה הגדולה בבורא. הוא מראה לך, שגם בקשר אליו אתה צריך לדעת את הגבולות. אל תמציא דברים שהוא לא ביקש, כי אין צורך. המחיר גדול מאוד. תעשה מה שביקש, לא יותר ולא פחות. גם באוכל, בינינו מה אכפת לו אם תאכל תנשמת, תחמס או כוס ( רציני..., ספר ויקרא פרק י"א פס' יז'). אך דיני הכשרות המפורטים, למעשה מה מגדירים מה כן ומה לא. הגדרה זו, של איסור על מזונות הינה ענין סימלי לחלוטין. ברגע שקבענו לעצמנו שיש מזונות שהם מחוץ לתחום שלנו, יצרנו גבול לעצמנו. הגבול יהיה לא רק במזונות. אלא גם בדברים ש

ירושלים

"סלח לי" אני שואל אחד מהם, "אתם בדרך לכותל?", "כן" הוא משיב, "בוא איתנו". זוהי שעת חצות, העיר העתיקה בירושלים, שני תלמידי ישיבה ואני, בין סמטאות העיר העתיקה, בדרך למה שנשאר מבית המקדש. איני מכיר את הדרך, ומעולם לא התהלכתי כאן בלילה, אני סומך על צעדיהם הבוטחים, והולך בעקבותיהם. לאחר הליכה של כמה דקות, אנו נעצרים על יד דלת. מצלמות אבטחה ואינטרקום גדול, מעידים כי הגענו למקום שמור. "אתה רוצה לעלות לישיבה שלנו?" שואל אותי אחד מהם. אני מפתיע את עצמי, ובלי היסוס מהנהן לאישור. לאחר הקשת קוד סודי, הדלת נפתחת. אנו עולים גרם מדרגות אחד ועוד אחד, ולפני מתגלה היכל גדול. עשרות תלמידי ישיבה, עם כיפות מכל הסוגים, לומדים תורה אל תוך הלילה. משהו במסירותם גורם לי להתבונן בהם, אך איני מרגיש בנוח להצטרף. "בוא, אני רוצה לראות לך משהו יפה?" אומר לי אחד משניהם, ומוביל אותי אל מרפסת רחבת ידיים. אני מתקדם מספר צעדים ולנגד עיניי מחזה מרהיב. רחבת הכותל מוארת באור יקרות, ובה עשרות מתפללים. אני נרגש. המון שנים ל

איחוד

בית הכנסת לעולי בבל ראשון לציון שבת חתן רגע לפני שהוא עולה לתורה, שלומי, בן דוד שלי, מסתכל אלי לאחור ואומר עם חיוך: "עוד לא כתבת טור על איחוד, איחוד של בני זוג, יהודים, אני מבקש שתכתוב". "אתה קורא את מה שאני כותב?" אני משיב מופתע, הוא מרים יד עם ציצית בין האצבעות, "כן, את הרוב". אני מתרגש מאוד, אני כותב כמעט כל יום, ואף פעם לא יודע מי קורא את זה. בימים האחרונים קורה דבר מוזר, כמעט מידי יום פונה אלי מישהו, ואומר שהוא קרא את מה שכתבתי. ואני כל פעם מופתע, ומתרגש מחדש. אבל לבקש שאני אכתוב על איחוד? מה אני יודע על זה בכלל. ואז אני מסתכל על שלומי, פעם הוא היה צנחן, פעם מקום שלישי בארץ בג'ודו, אבל תמיד הוא יהיה בן דוד שלי, ואני יודע שאכתוב על זה. אני מסתכל סביב, בבית הכנסת המיוחד הזה עליתי לתורה, צפיתי מהצד בצדיק רבי חיים, וראיתי במו עיניי איך הסוכריות בשמחות אינן פוגעות בו, איך הן ממשיכות מעליו, ופוגעות בכל השאר, ככה פעם אחר פעם, בזמן שהיה שקוע בסידור התפילה. אני מתבונן על כל מי שאני אוהב, כולם הגיעו מאיחוד. מוזר

כפר הנוער בן שמן

סוף השיעור, הוא עומד על יד הדלת, הגיטרה עמוסה על שכמו, אני יושב על כסא של ילד בכיתה א', סביבי מעגל כסאות ריקים עוד רגע אני מתניע ונוסע הביתה. "ניר, תודה" הוא אומר עם כוונה, "בכיף" אני משיב לו ומחייך. הוא נעלם, והתרגשות עצומה מציפה אותי. הוא לא רואה את זה. לפני חמישים שנה אמא שלי למדה כאן, פרס הכיר כאן את סוניה ז"ל, אני מלמד כאן יצירה וכתיבת שירים. כפר הנוער בן - שמן. 2011. סוגר מעגל. איריס פנתה אלי במקרה, היא הקימה עמותה למען ילדי הכפר, החלום שלה הוא מקסים, ללמד ילדים להגשים את החלומות שלהם. דרך יצירה. "תראי" אמרתי לה בפגישתנו הראשונה, "אף שיר שלי מעולם לא התפרסם, לא למדתי מסודר מוסיקה, תווים אני לא יודע, לא העברתי אף פעם סדנאות כתיבה..." היא מישירה אלי מבט מלא אמונה ואומרת: "זה בדיוק מה שאני מחפשת, משהו אמיתי". מאז אחת לשבועיים, אני פוגש את הילדים, ויחד אנחנו מחברים שירים על הגשמת חלומות. לפני שבוע, על מדרגות מגרש הכדורגל, כשמאחורינו נפרשים שדות הכפר המוריקים, ולא רחוק מאיתנו נערים מ

סאקורה - מוקדש לעם היפני

אחת לשנה, חוגגים ביפן את פריחת הדובדבן "סאקורה". פריחתו נמשכת סך הכל חודש, בין פברואר לסוף מרץ. ממש עכשיו. הפריחה מסמלת מצד אחד את האופטימיות, האביב והתקווה בחייו של כל אדם. ומצד שני היא מסמלת את זמניות החיים, ועד כמה תקופת חיינו הינם ברי חלוף. איפשהו שם, מישהו עמד למסור מכתב אהבה, ומישהי עמדה לדמוע, ממילים שנכתבו במיוחד בשבילה. איפשהו שם, מישהי שרה שיר ערש לבנה הראשון שנולד. איפשהו שם, מישהו הלך יחף על חוף וחלם חלומות גדולים. איפשהו שם, מישהו בדיוק ראה בזוית העין, לראשונה, את זאת שתיהיה אם ילדיו. איפשהו שם, מישהי ציירה את אהוב ליבה הדימיוני, ולא נתנה לאיש לראות. איפשהו שם, זוג צעיר התנשק בפעם הראשונה בחייו, והרגיש מהי אהבת אמת. לא רחוק על ידם, נבוכים, ציחקקו שני ילדים עם כדור. איפשהו שם, מישהו קרא דברים שאמר מלך מארץ רחוקה, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה". איפשהו כאן, מישהו כותב על זה. - מוקדש לעם היפני.

גלריה

שנינו לוקחים צעד לאחור, מעיפים שוב מבט בציור, הנוף נראה מוכר, היינו שם. מתחת לציור שלט קטן מעיד "המקום שנעלם בזמן". היא עומדת בכניסה, ומקבלת את המבקרים. זאת התערוכה הראשונה שלה כאוצרת. אנחנו ניגשים אליה ושואלים: "איפה המקום הזה שנמצא בציור?" היא מסיטה את מבטה לכיוונו ואומרת :"המקום הזה נמצא כל פעם במקום אחר". אנחנו מבולבלים. חוזרים לציור. הוא לא שם. הוא נעלם. הוא במקום אחר. כל המבקרים מתבקשים לסיים, ושנינו נשארים אחרונים. לא עוזבים. מחפשים את הציור. האוצרת עוצרת אותנו ומבקשת בנימוס שנעזוב. אנחנו עוזבים. נכנסים לרכב. נוסעים. גשם. אדים על החלון, ג'אז ברדיו, היא נרדמת, אני נוהג. הדלק נגמר. הרכב נעצר. אני נרדם. בוקר. אני מתעורר. תוקע נאד. היא מתעוררת. יוצאים החוצה מהרכב. פתאום יש אויר. היא מצביעה על שביל, ומתחילה ללכת. אני אחריה. היא פותחת צעד. אני מתנשף. היא נעצרת. אני מסדיר נשימה. היא כורעת ברך, ומלטפת רקפת. אני מבריח דבורה. אני מסתכל סביב. זה המקום מהציור. היא נעלמת. אני נותר לבד. שוב מס

קבלת שבת - "ויקהל"

"וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה" משה יושב בסבבה, סיני, ים, אופק פתוח, אחלה שירים בגלגל"צ, ואלוהים מזכיר לו שיש עוד עבודה. צריך להתחיל לבנות את המזבח, ויש הרבה מה לעשות. משה קורא כותרת אחרונה ב"ישראל היום" ויוצא לארגן את כולם. בפרשה הזו נאמר פעמים רבות "חכם- לב". ביטוי זה נאמר כהגדרה לאנשים המתמחים בעבודתם. כדי לבנות את המזבח, על משה להביא אנשים מתאימים. גברים ונשים. ביטוי נפלא זה מבטא ענין עמוק ומיוחד, כיצד יש חוכמה בלב? הרי החוכמה נמצאת בשכל. ובכן אותם אנשים שונים, השותפים לבניית המזבח, שזוהי מלאכתם,  פועלים מתוך הלב. החוכמה,  הנעטפת על ידי הלב והרגשות, בוקעת מתוך הלב, ומתוך אהבה. רק דברים היוצאים מהלב, עם חוכמה, יש בכוחם להעשות באופן הנכון. לא די בלב, ולא די בחוכמה, עליהם לבקוע יחד, מאותו המקום. כי רק דבר שמגיע באמת מהלב, מגיע אל הלב. ומשה? ובכן משה מבין שכדי לבנות מזבח טהור  צריך אנשים שיש בהם גם אהבה לענין וגם כישורים מתאימים. רוחני, רוחני, אבל מבין משהו בניהול. שבת שלום. אתם מוזמנים לשמוע א

פרשת השבוע - כי תשא

אלוהי מסכה לא תעשה לך פרשה זו, בה עם ישראל בוחר לעצב עגל מזהב  הינה אחת הפרשות המורכבות והסוערות מבין הפרשות. משה, תוך כדי כתיבת לוחות הברית, מקבל מבזק מהשם שעם ישראל החליט לבנות את עגל הזהב. משה, יורד מההר, תופס קריזה , זורק את הלוחות, ומכאן מתחיל סיפור שלם שבמהלכו משה מראה מנהיגות מהי. לאחר מיכן, משה לא מוותר, עולה להר, ומקבל שוב את הדיברות. מבין הדיברות דווקא הדיבר המוזכר למעלה צד את עיני. "אלוהי מסכה לא תעשה לך". הניקוד במשפט הזה מענין. תעשה - לשון זכר. לך- לשון נקבה. אך היופי הוא דווקא בפשטות. אם חושבים הפוך, יכול היה להיכתב "אלוהי אמת תעשה לך" אם כבר יש לך אלוהים, שיהיה בו אמת. לא מסכה. אמיתי. אתה לא חייב שיהיה לך אלוהים, אבל אם כבר יש, אתה עושה אותו בעצמך. כי מסכה היא רק מכסה. ולך מגיע הרבה יותר. שבת שלום, מצורף שירו של נעים זמירות ישראל שלמה ארצי, "אמיתי" שבת שלום. שלמה ארצי האמיתי

דמיונות שווא

יש חוטים המושכים אל מקום לא יודע לפעמים זה אמת לפעמים תעתוע משהו באשליות היומיום מסיח את הדעת מרחיק את התום ורוצה רק לגעת יצרים ותשוקות הם קדושת החוטאים אל דמיונות השווא, לשם הם אובדים אבל לאן זה לוקח את כל הסיפור? אולי זה מביא האהבה באיחור. יש חוטים המושכים אל מקום לא ידוע לפעמים זה אמת לפעמים תעתוע.

שריקי

"את שומעת את הבלוז?" אני שואל את עדנה, ושנינו מחפשים מהיכן מגיעים הצלילים. המדרחוב הישן והיפה בראש פינה, רטוב ורענן אחרי הגשם, כמעט שומם מאדם. עדנה נושמת מלוא ריאותיה את האויר ומודה לבורא. היא מודה על כל דבר קטן. בהתחלה אני צוחק על זה, אחר כך אני מודה לה זה. "נראה לי שזה בא מפה" עדנה אומרת בחיוך, ומצביעה לכיוון בית ישן אשר אין לו דלת כניסה, אלא רק וילון עור כהה. שנינו מתקרבים לכיוון הבית, צלילי הבלוז קרובים מאי פעם. אני אוזר אומץ ונוקש על אחת מקורות הבית. "כן?, מי שם?" אני מרים מעט את הוילון, ואיש מבוגר, רזה ונחמד מברך אותנו לשלום. "שלום לך" אני מקדים ואומר "שמענו את המוסיקה וחשבנו שיש כאן איזה הופעה" הוא צוחק ומעט מתנצל "זה מהמערכת שלי, אבל בואו היכנסו". שנינו נכנסים בזהירות לבית ספק בקתה, שכל גודלו כחדר צנוע. גזעי עץ, נעלי עור מעשי ידיו, כליי נגינה פזורים, ספות ישנות ונוחות, אח קטן המחמם את החדר ושריקי, האיש. כל אלו היו ביתנו לשעה הקרובה. ניגנו, דיברנו על החיים, שריקי הנחמד והחביב

להבה

שניהם עמדו מול להבת האש. הראשון רצה לקחת צעד לאחור, השני רצה לקרב את ידיו ולהתחמם. שניהם נראים בדיוק אותו דבר. דרך ארוכה הם עשו. תמיד הם יחד. כשהראשון רוצה לכאן, השני מושך לשם. אבל הרגע הזה מול האש, היה שונה. את כל הדרך הם עשו רק כדי לראות מה מתחבא מאחורי הלהבה. כדי לעבור אותה, היה עליהם להסכים יחד. משום שלא ניתן לעבור כשרק אחד רוצה. הראשון תמיד מעכב, תמיד מאט את ההתקדמות, ורגע לפני שקורה משהו, הוא נעצר. אבל יש בו גם משהו טוב, הרבה פעמים הוא עוצר שניה לפני התהום. השני, התלהבותו פעמים רבות מסכנת את הכל. רק בנס הוא נעצר על סף מדרון פעם אחר פעם. אבל יש בו גם משהו טוב. אותה התלהבות הסוחפת לעשות את הדברים. ולהתקדם. אבל עכשיו, כאן, מול האש. מה עושים? הלילה ירד ושינה נפלה על שניהם. לפתע, מתוך הלהבות, כמו גחל המתנפץ מתוך האש, הם שמעו קול מוזר. הם התעוררו, ותוך שהם מביטים אל עין הלהבה, הם רואים מישהו נוצר. השלישי. הוא נראה בדיוק כמותם. הוא יצא מן הלהבות, בידיו ניקה את גיצי האש מבגדיו, הביט בהם, ואמר :" אנחנו יכולים לעבור את הלהבה, אב

תקשיב לסימנים

הרבה זמן הוא חיפש עבודה. יום אחד ראיתי אותו, מתהלך בעיר, בקצב מהיר לשום מקום. "בועז" צעקתי לו, "מה קורה יהודי?" "איך הולך עם הפרנסה?" אני שואל בטון הנכון, מתעניין אך לא נדחף. הוא מחייך, מחפש את המילים הנכונות, ומשיב :"פעם שמעתי מישהו שאומר, אם אתה מחפש שינוי, תקשיב טוב לסימנים" הוא חסיד חב"ד, הוא הגיע לשם אחרי הרבה חיפושים. בחור צעיר, מוצק, חייכן. אנחנו נפגשים תמיד במקרה, ומבטיחים לשבת כמו שצריך, אבל אף פעם זה לא יוצא. לפעמים אתה מדבר עם מישהו שעות ולא זוכר כלום. לפעמים, עם מישהו אחר, שני משפטים מספיקים לשנים. מאז אותה שיחה, התחלתי להקשיב יותר לסימנים. שמתי לב שהם נמצאים בכל מקום, בדברים שנאמרים במהלך היום, בעיתון שנופל ליד במקרה, בחלום לא פתור, בשיחה על ידך בבית קפה, הם כל הזמן שם. אבל אנחנו, מרוב סימנים, כבר לא רואים את היער. אנחנו פחות קשובים לעצמנו, ופחות קשובים לסימנים. ובועז, נפגשנו אחרי השיחה הזאת והוא מצא עבודה. הוא היה הסימן שלי להקשיב לסימנים. והטור הזה שכתבתי, אולי הוא סימן למישהו לה