"כשתגיע לעיר הרחוקה, בעלטה, ללא נר לרגליך, שמך הוא זה שילך לפניך". כך הוא כתב בספרו, שלא התפרסם מעולם: "השם האחרון". ואני אוחז בידיי ברעדה, את כתביו האחרונים, הכמעט מתפוררים, שנועדו להציל אדם אחד. בכתב ידו הצפוף והמסודר, רשם במשך שנים ארוכות, הוראות, כמעט ציווים, מה על האדם לעשות כדי למצוא את ייעודו. זה היה הספר היחיד אי פעם שנכתב רק לאדם אחד. אני אוחז בדפי הספר, בכל כוחי, תחת ידי הימנית, בדרכי לרחוב האר"י, שם שוכן בית הדפוס הותיק. גשם הזלעפות מאיים על שלמות הדפים, אך הם, באורח פלא, אינם נרטבים. אני מרשה לעצמי להרהר ולהיזכר, ברגע בו מצאתי, לגמרי במקרה, את הקובץ הזרוק, בין ספרי קודש נטושים, בקצה הרחוב. הגשם מתחזק, ואני תופס מחסה תחת גגון רעוע. דפי הספר, האמיצים, מסרבים בכל תוקף להיכנע לפגעי הזמן או מזג האויר, ולאות הערכה, אני מחליט לעלעל בין השורות. "השם האחרון", כך נכתב בהקדמה, "הוא האדם היחיד שיקרא את הספר. עליו ללמוד בעצמו, ולאחר מיכן ללמד את הבריות, את הדרך הנכונה למציאת ייעודן". דופק ליבי האיץ והמשכתי לקרוא: "