דב פיירברג - "שריד מסוביבור"

"אפשר בבקשה לא להפריע?"
אני מבקש מאבא עם דמעות בעיניים,
"אני באמצע ספר"
הוא יוצא,
ואני חוזר לקרוא את אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי:
"שריד מסוביבור - דב פיירברג".

הספר מגולל את תלאותיו של יהודי בימי השואה,
עד לעלייתו לארץ ישראל.
פעמים רבות הוא ניצל בנס,
שרד,
ולבסוף הקים משפחה בישראל.

כמעט עשרים שנים עברו מאז,
אך עדיין עוצמת המילים נותרה חקוקה בזכרון.

מספר שבועות לאחר מיכן,
אני שואל את סבתא,
תושבת רמלה,
אולי השם מוכר לה במקרה,
מפולין,
ארץ הולדתה.
"את מכירה אולי איש בשם דב פיירברג?"

"כן" היא משיבה בפשטות,
"הוא גר ממש בקצה הרחוב,
אנחנו מכירים עשרות שנים".

אני יוצא מבית סבתא,
הולך כמה בתים,
ומחפש את השם על אחת הדלתות.
אני מוצא את הדירה, ונוקש על הדלת.

איש נמוך קומה,
נעים הליכות,
וגופיה ביתית לגופו מקבל את פניי.

הופתעתי.
בדימיוני, לאור תלאותיו,
דימיתי כי רק איש גדול מימדים ורחב כתפיים ישרוד את שעבר.

"שלום לך,
אני הנכד של זינגר,
קראתי את הספר שלך והייתי שמח לדבר."

נראה לי כי אינו מופתע כלל,
ניכר כי שמח על כך שמילותיו לא נותרו על מדף הספרים,
וכי סיפרו אכן מסופר.

שעה ארוכה הוא מגולל שוב חלקים מהסיפור,
ואני,
מקשיב רוב קשב,
מידי פעם שואל שאלה,
אך בעיקר מקשיב.

"דב" אני שואל כשמרגיש נכון,
"סליחה על השאלה...
לא אמורים לשאול שאלה כזאת..."
"כן" הוא משיב בפתיחות,
" בכל השנים האלו היו גם רגעים של הומור וצחוק?"

הוא מחייך קלות ואומר בכנות:
"בכל מקום שיש בני אדם,
יש הכל,
גם הומור וגם צחוק".


לפני מספר שנים נפטר דב.
טור זה מוקדש לו ולששת מיליון היהודים שנספו.
יהי זכרם ברוך.