רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2011

קבלת שבת - "ויקהל"

"וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה" משה יושב בסבבה, סיני, ים, אופק פתוח, אחלה שירים בגלגל"צ, ואלוהים מזכיר לו שיש עוד עבודה. צריך להתחיל לבנות את המזבח, ויש הרבה מה לעשות. משה קורא כותרת אחרונה ב"ישראל היום" ויוצא לארגן את כולם. בפרשה הזו נאמר פעמים רבות "חכם- לב". ביטוי זה נאמר כהגדרה לאנשים המתמחים בעבודתם. כדי לבנות את המזבח, על משה להביא אנשים מתאימים. גברים ונשים. ביטוי נפלא זה מבטא ענין עמוק ומיוחד, כיצד יש חוכמה בלב? הרי החוכמה נמצאת בשכל. ובכן אותם אנשים שונים, השותפים לבניית המזבח, שזוהי מלאכתם,  פועלים מתוך הלב. החוכמה,  הנעטפת על ידי הלב והרגשות, בוקעת מתוך הלב, ומתוך אהבה. רק דברים היוצאים מהלב, עם חוכמה, יש בכוחם להעשות באופן הנכון. לא די בלב, ולא די בחוכמה, עליהם לבקוע יחד, מאותו המקום. כי רק דבר שמגיע באמת מהלב, מגיע אל הלב. ומשה? ובכן משה מבין שכדי לבנות מזבח טהור  צריך אנשים שיש בהם גם אהבה לענין וגם כישורים מתאימים. רוחני, רוחני, אבל מבין משהו בניהול. שבת שלום. אתם מוזמנים לשמוע א...

פרשת השבוע - כי תשא

אלוהי מסכה לא תעשה לך פרשה זו, בה עם ישראל בוחר לעצב עגל מזהב  הינה אחת הפרשות המורכבות והסוערות מבין הפרשות. משה, תוך כדי כתיבת לוחות הברית, מקבל מבזק מהשם שעם ישראל החליט לבנות את עגל הזהב. משה, יורד מההר, תופס קריזה , זורק את הלוחות, ומכאן מתחיל סיפור שלם שבמהלכו משה מראה מנהיגות מהי. לאחר מיכן, משה לא מוותר, עולה להר, ומקבל שוב את הדיברות. מבין הדיברות דווקא הדיבר המוזכר למעלה צד את עיני. "אלוהי מסכה לא תעשה לך". הניקוד במשפט הזה מענין. תעשה - לשון זכר. לך- לשון נקבה. אך היופי הוא דווקא בפשטות. אם חושבים הפוך, יכול היה להיכתב "אלוהי אמת תעשה לך" אם כבר יש לך אלוהים, שיהיה בו אמת. לא מסכה. אמיתי. אתה לא חייב שיהיה לך אלוהים, אבל אם כבר יש, אתה עושה אותו בעצמך. כי מסכה היא רק מכסה. ולך מגיע הרבה יותר. שבת שלום, מצורף שירו של נעים זמירות ישראל שלמה ארצי, "אמיתי" שבת שלום. שלמה ארצי האמיתי

דמיונות שווא

יש חוטים המושכים אל מקום לא יודע לפעמים זה אמת לפעמים תעתוע משהו באשליות היומיום מסיח את הדעת מרחיק את התום ורוצה רק לגעת יצרים ותשוקות הם קדושת החוטאים אל דמיונות השווא, לשם הם אובדים אבל לאן זה לוקח את כל הסיפור? אולי זה מביא האהבה באיחור. יש חוטים המושכים אל מקום לא ידוע לפעמים זה אמת לפעמים תעתוע.

שריקי

"את שומעת את הבלוז?" אני שואל את עדנה, ושנינו מחפשים מהיכן מגיעים הצלילים. המדרחוב הישן והיפה בראש פינה, רטוב ורענן אחרי הגשם, כמעט שומם מאדם. עדנה נושמת מלוא ריאותיה את האויר ומודה לבורא. היא מודה על כל דבר קטן. בהתחלה אני צוחק על זה, אחר כך אני מודה לה זה. "נראה לי שזה בא מפה" עדנה אומרת בחיוך, ומצביעה לכיוון בית ישן אשר אין לו דלת כניסה, אלא רק וילון עור כהה. שנינו מתקרבים לכיוון הבית, צלילי הבלוז קרובים מאי פעם. אני אוזר אומץ ונוקש על אחת מקורות הבית. "כן?, מי שם?" אני מרים מעט את הוילון, ואיש מבוגר, רזה ונחמד מברך אותנו לשלום. "שלום לך" אני מקדים ואומר "שמענו את המוסיקה וחשבנו שיש כאן איזה הופעה" הוא צוחק ומעט מתנצל "זה מהמערכת שלי, אבל בואו היכנסו". שנינו נכנסים בזהירות לבית ספק בקתה, שכל גודלו כחדר צנוע. גזעי עץ, נעלי עור מעשי ידיו, כליי נגינה פזורים, ספות ישנות ונוחות, אח קטן המחמם את החדר ושריקי, האיש. כל אלו היו ביתנו לשעה הקרובה. ניגנו, דיברנו על החיים, שריקי הנחמד והחביב ...

להבה

שניהם עמדו מול להבת האש. הראשון רצה לקחת צעד לאחור, השני רצה לקרב את ידיו ולהתחמם. שניהם נראים בדיוק אותו דבר. דרך ארוכה הם עשו. תמיד הם יחד. כשהראשון רוצה לכאן, השני מושך לשם. אבל הרגע הזה מול האש, היה שונה. את כל הדרך הם עשו רק כדי לראות מה מתחבא מאחורי הלהבה. כדי לעבור אותה, היה עליהם להסכים יחד. משום שלא ניתן לעבור כשרק אחד רוצה. הראשון תמיד מעכב, תמיד מאט את ההתקדמות, ורגע לפני שקורה משהו, הוא נעצר. אבל יש בו גם משהו טוב, הרבה פעמים הוא עוצר שניה לפני התהום. השני, התלהבותו פעמים רבות מסכנת את הכל. רק בנס הוא נעצר על סף מדרון פעם אחר פעם. אבל יש בו גם משהו טוב. אותה התלהבות הסוחפת לעשות את הדברים. ולהתקדם. אבל עכשיו, כאן, מול האש. מה עושים? הלילה ירד ושינה נפלה על שניהם. לפתע, מתוך הלהבות, כמו גחל המתנפץ מתוך האש, הם שמעו קול מוזר. הם התעוררו, ותוך שהם מביטים אל עין הלהבה, הם רואים מישהו נוצר. השלישי. הוא נראה בדיוק כמותם. הוא יצא מן הלהבות, בידיו ניקה את גיצי האש מבגדיו, הביט בהם, ואמר :" אנחנו יכולים לעבור את הלהבה, אב...

תקשיב לסימנים

הרבה זמן הוא חיפש עבודה. יום אחד ראיתי אותו, מתהלך בעיר, בקצב מהיר לשום מקום. "בועז" צעקתי לו, "מה קורה יהודי?" "איך הולך עם הפרנסה?" אני שואל בטון הנכון, מתעניין אך לא נדחף. הוא מחייך, מחפש את המילים הנכונות, ומשיב :"פעם שמעתי מישהו שאומר, אם אתה מחפש שינוי, תקשיב טוב לסימנים" הוא חסיד חב"ד, הוא הגיע לשם אחרי הרבה חיפושים. בחור צעיר, מוצק, חייכן. אנחנו נפגשים תמיד במקרה, ומבטיחים לשבת כמו שצריך, אבל אף פעם זה לא יוצא. לפעמים אתה מדבר עם מישהו שעות ולא זוכר כלום. לפעמים, עם מישהו אחר, שני משפטים מספיקים לשנים. מאז אותה שיחה, התחלתי להקשיב יותר לסימנים. שמתי לב שהם נמצאים בכל מקום, בדברים שנאמרים במהלך היום, בעיתון שנופל ליד במקרה, בחלום לא פתור, בשיחה על ידך בבית קפה, הם כל הזמן שם. אבל אנחנו, מרוב סימנים, כבר לא רואים את היער. אנחנו פחות קשובים לעצמנו, ופחות קשובים לסימנים. ובועז, נפגשנו אחרי השיחה הזאת והוא מצא עבודה. הוא היה הסימן שלי להקשיב לסימנים. והטור הזה שכתבתי, אולי הוא סימן למישהו לה...

קבלת שבת - "תצוה"

"ואתה תצוה את בני ישראל...., באוהל מועד" בפרשה זו, אשר הינה המשכה של פרשת תרומה, ישנן הנחיות ברורות לגבי בניית המשכן, הבגדים ותפקידי הכהונה. אך דווקא כאשר אין אנו נמשכים לאחר הפירוט והדיוק המרשימים, ניתן להבחין דווקא בדבר מענין. אוהל מועד. הקב"ה, באמצעות שליחו משה, רואה באוהל כנקודת התחלה מכובדת, כצעד לעבר משכן ובית מקדש בעתיד. הקב"ה מראה לנו באמצעות מעשיו, כי לא ניתן להגיע מיד למקדש גדול ומפואר, וכי הדרך לשם צרופה בניסיונות ויכולת עמידה במשברים לאורך זמן. במובן מסוים, לא רק עם ישראל עובר מסע במדבר, אלא גם הקב"ה. גם הוא נאלץ "לשכון" באוהל פשוט ורעוע, אך מחשבתו כבר צופה אל העתיד. אין הוא הופך את האוהל למשכנו הקבוע, אלא הוא יודע בדיוק לאן הוא שואף, איך לעשות זאת, עם מי לעשות זאת,  ומתי. כמו כן, הקב"ה ברוך הוא בעצמו מתנהל בענווה. כיצד? בשני אופנים, הראשון, למרות שהוא הבורא, הוא מבין שעליו לעבוד עבודת צוות, יחד עם משה,אהרון ושאר בני ישראל. השני בעצם האמירה, "ואתה תצווה את  בני ישראל" הרי הוא בעצמו יכול היה לצוות אך מטעמי ענווה בחר במשה...

פרוצה

"לאן את צריכה?" אני שואל אותה. "לצומת טמפו" היא אומרת. "בואי תכנסי, אני אקח אותך". היא נכנסת לרכב, ומתיישבת לימיני. היא מבוגרת, בגדיה חשופים, נראה כי אינם מחמיאים לה ואינה מרגישה בהם נוח. "אתה אולי רוצה..." "לא..." אני קוטע את דבריה ומחייך. " רק עצרתי לך טרמפ, אני פשוט אוריד אותך בצומת הבאה". "רואים שאתה בחור טוב" היא משנה נושא, ומאוד מהר מתחילה לספר על עצמה. "יש לי ילדים בגיל שלך, אני עובדת רחוק מהבית, מהבושה, הם יודעים אבל לא שואלים אותי כלום, כולם שרתו בצבא, חלק נשואים, כמה פעמים ניסיתי לעזוב את זה, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר אחר" אני מעיף בה מבט תוך כדי נסיעה, חזה החשוף נראה פתאום אחרת, אני מצליח לראות אותה חובקת את בנה הראשון, מיד לאחר לידתו, את החום בו היא עוטפת אותו, ומניקה. באהבה. בימים שעוד היתה הבטחה. "אתה יודע, אתמול לא עבדתי, זה היה הושענא רבה, היום האחרון של סוכות, זה היום האחרון לעשות תשובה, לא יכולתי לעבוד ביום כזה" איני יודע מה לומר לה, ומנסה לנחם, להראות שאיני שופט. שנ...

רבין, פרס ואני.

"חכם, בוא עולים לשמירה" יזרצקי נכנס לאוהל כבר מוכן, הוא מאיץ בי עם חיוך גדול. אני לוקח את הנשק, ונע בכבדות מתוך השק"ש. מבחוץ אני שומע צעקות "ירו ברבין" "ירו ברבין". בחוץ ההמולה גוברת, השמועה עוברת במהירות. לא מבינים מה קורה. חייל שאיני זוכר את שמו, יוזם מסדר וכל הטירונים, נותנים הקשב שבא מהלב, לא מהמפקדים. מישהו מוריד את הדגל לחצי התורן. אחד המכי"ם מגיע, ומתחילים לפזר אותנו בין העמדות. יזרצקי ואני עולים בסולם ל "דנדי",  הוא ראשון, ואני אחריו. קדום, נובמבר 1995 המקום הכי קר בעולם. שנינו עומדים בעמדת השמירה. אין עדיין אינטרנט, אין פלאפונים. בכיס, על יד הפק"ל והתהילים, יש לי את הטרנזיסטור האדום שקנתה לי דודה מאשה. הוא קטן אבל עושה את העבודה. איכשהו אני מכוון את האנטנה, וקולט את השידורים. הכל נכון. הכאב עצום, ואני מיד נזכר בפגישתי האחרונה עם רבין. כמה שנים קודם לכן, רבין הגיע לנאום ברחבת ההסתדרות בראשון לציון, זאת היתה עצרת בחירות. הוא דיבר על שלום, ואני, יחד עם עוד כמה חברה הפרענו לו, צעקתי ...

קבלת שבת - "תרומה".

"ועשו לי, מקדש : ושכנתי, בתוכם" פרשה זו, הינה תוכנית המיתאר של אלוהים לבני ישראל, ובה הפירוט האדריכלי של בית המקדש. מבין הפסוקים הרבים עולה פסוק מיוחד ומעורר מחשבה, הפסוק המוזכר למעלה, "ועשו לי מקדש: ושכנתי בתוכם". התבוננות בפסוק מראה כי השם, בכדי שישכון בתוכנו דורש מאיתנו לעבוד כקבוצה, "ועשו לי". לא מספיק שמישהו אחד, או קבוצה מסוימת יעשו בשבילו, אלא כולם. כדי שהקב"ה ירד לעם ישראל, עם ישראל צריך לעבוד כאגודה אחת. כל אחד כפי יכולתו. אבל היופי הוא דווקא החלק השני של המשפט. "ושכנתי בתוכם" בתוכם?... מדוע לא בתוכו, בתוך המקדש? משום שהמקדש אינו המטרה. המקדש הינו סמל. הינו סמל ליכולת של עם ישראל להתאגד, לעבוד יחד, להיות יחד עד לפרטים הקטנים, המרכיבים את התמונה כולה. אם עם ישראל יכול להגיע למצב של אחדות אמיתית, הוא יכול לבנות מקדש. אם הוא יכול לבנות מקדש הקב"ה מבטיח שהוא ישכון בתוך עם ישראל. שנזכה בעזרת השם בשבת הזאת למצוא בכל אדם את הנקודות הטובות שבו, את היופי, ואת הטוב. שבת שלום. מצורף שיר נפלא בביצוע של שולי רנד ואוהד בנאי "נקוד...

זוהר חנוכה

"תיקח את הסווצ'ר שלי, אני מסתדר". הוא מחבק את הגיטרה, ושנינו נרדמים גב אל גב במרכז מסחרי באילת. זאת הפעם היחידה בה ישנתי ברחוב. אני,  וזוהר חנוכה החבר שלי. המון זמן חסכנו כסף לנסוע לפסטיבל הג'ז באילת, ככה זה כשאתה בן 16, התרגשות עצומה, לא תיכננו דבר, רק שנגיע, ונקשיב למוסיקאים הגדולים. אבל איני זוכר דבר, כי אחרי הלילה ברחוב היינו כל כך עייפים עד שנרדמנו בהופעה. כמעט עשרים שנים עברו מאז, ונדמה כי השעון מאיץ תיקתוקו. מאוחר יותר, ניגנו יחד אלפי שעות במקלטים, בחדרים, באולפנים, הופענו לעצמנו. היינו הכוכבים הכי גדולים אחד של השני. אחרי הצבא הקמנו את להקת "עוברי אורח", אנשים מדהימים ניגנו איתנו, הופענו במקומות קטנים,  ומאוד קטנים. חיכינו לפריצה הגדולה. ככל שחולף הזמן, נדמה כי החלומות מתרחקים והמציאות מתקרבת. ככל שחולף הזמן השירים מעמיקים את אחיזתם בחיים ומקבלים משמעות אמיתית יותר. אבל עדיין, כשאנחנו יושבים יחד לנגן, הזמן אולי חולף, והחלומות מתרחקים, אבל אנחנו שם, עם המנגינות, המילים, האהבה, הסיפורים, מה שאולי נהיה, ומה שאולי כבר לא נהיה, עם הקפה השחור, הג...

מקס

"נראה שהוא מאוד שמח לראות אותי!" אני מחמיא לעצמי והיא ישר מצננת "לא נראה לי שזה בגללך, זאת פשוט הפעם הראשונה שמקס רואה ים בחיים" אני ממשיך ללטף את ראשו, והוא כמו גור נאמן וחביב מתרפק על רגלי "איזה יופי... הפעם הראשונה שהוא רואה ים..." אני חושב בקול. אנחנו מחליפים כמה מילים, והיא גוררת אותו בעקשנות אחריה. אני מתפנה לים. בשביל זה באתי. צעדיי נותרים כמו גומות פזורות על החול. מתקרב אל שפת הים, אויר קר נושב, פברואר, רק כמה משוגעים על גלשנים, מותחים מפרש, ואני מתהלך על רצועת החוף השוממה. עוצם עיניים, נושם עמוק, פורש ידיים לצדדים, וחושב, "מתי הפעם הראשונה בחיי שראיתי ים? כבר שכחתי את הרגע הזה הכל היום נראה רגיל הייתי כאן כבר מאות פעמים אבל בפעם הראשונה... מה הרגשתי? אני לא זוכר". אחרי כמה שניות אני פוקח שוב עיניים, הגלים, הרוחות, ציפורים נודדות שלעולם אינן בודדות, חוצות את האופק ומשנות כיוון במפתיע. אני מתהלך על רצועת החוף הקרה, ומחבק את עצמי. תמיד אני מתלבש פחות מידי או יותר מידי. כל צעד לוקח אותי לפעם ראשונ...

פסיפס

"תיזהר כשאתה מכניס את זה לרכב" היא אומרת בעדינות מאחורי גבי. אני לוקח צעד לאחור ואומר "את יודעת מה, "אולי כדאי שאת תכניסי את הפסיפסים לתוך הרכב" אני מחזיר לה אחר כבוד את הפסיפסים שזה עתה ירדו ממדפי התערוכה ותוך שהיא מסדרת אותם על המושב האחורי אני משגיח ושואל :" גלי, מה תפס אותך בפסיפס?" היא מחייכת, מיישירה מבט ואומרת "אתה לא תאמין, אבל פעם עברתי אירוע מוחי" התפרצתי לדבריה וחזרתי אחריהם " אירוע מוחי? את ?!" ואכן אין עדות לכל מגבלה או קושי, קומתה מעט נמוכה משלי, שיערה קצר, פניה מאירים וניכר כי היא בעלת חוש אסתטי נהדר. "כן" היא ממשיכה "לאחר האירוע חיפשתי דרכים להשתקם בעיקר דרך מלאכות יד שונות בסוף הגעתי לפסיפס רציתי משהו חזק לשבור, לנתץ ובסוף לחבר לאט לאט תוך כדי עבודה,  הגעתי לשיקום מלא וכעת לא ניתן לראות שום סימן למה שעברתי" אני נפעם מסיפורה ומעיף מבט נוסף בפסיפסים הנפלאים יש בהם משהו מיוחד, ולמרות שאני עיוור צבעים יופיים המרפא מושך את עיניי. מבט אחרון בהם מעניק את התחושה, שכ...