רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2024

ללמוד מנפילות

בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בגיבורי ההצלחה ברגע. בסרטונים קצרצרים מחוף תאילנדי בהם מתארים את סיפור הצלחתם הזוהר ומזמינים אותנו ללמוד כיצד הם עשו זאת.  לפעמים אכן עלול לצבוט בלב לצפות במישהו שט לו בנינוחות בקונדולה פיליפנית כשאתה מפלס את דרכך בכבישי גהה הפקוקים, אך האמת רחוקה מכך כרחוק מזרח משיכון המזרח.  מסע החיים הינו סיפור אישי, נתיב חדש המיוחד לנו. ראית הדברים במסע שלנו דרך משקפיים של אחרים אינה תמיד נכונה.  הפיספוס הגדול בשנים האחרונות הוא דווקא הסתכלות נכונה על הנפילות, על השיעורים ועל מתנת הכשלון הזוהר.  הדילוג, ההתעלמות וטישטוש מקומם החשוב של הכשלונות (כך אנו מכנים בטעות שיעורים פורצי דרך), הוא השלב הבא בהתפתחות שלנו. שם מצוי גרעין גדול של פוטנציאל ההתפתחות שלנו. שם שוכנת אמת חשובה. שם אנו באמת באמת עושים עוד שלב לאני האמיתי והאותנטי שלנו.  השרירים הגדולים מתפתחים המאמץ הגדול, הם ההכנה האמתית שלנו לשלב הבא. באהבה ניר.

ההרבה שבמעט

מים אהבה חום פרח חיבוק מבט  יד תומכת שקט כדי להקשיב שיר שנכתב בנשימה אחת. לפעמים מעט יכול להיות הרבה לפעמים הוא הכל. 

פגישה מיקרית עם חקלאי

אחד הזכרונות האהובים עלי נשלף מזכרון עבר מיוחד מאוד. נשלחתי לאבטח ישוב בבקעת הירדן, אחרי שמישהו הבריז ברגע האחרון.  באותו הרגע זאת הייתה באסה גדולה אך עד מהרה זה התחלף לחוויה מרוממת נפש. הישוב היה ממוקם במרכז הבקעה ולדעתי זה שעה וחצי מהמקום הקרוי קאסר אל יהוד, המקום בו לפי הנצרות עם ישראל חצה את הירדן בדרכו לישראל. די מהר התמקמתי בחדר ויצאתי להחליף בשמירה חייל אחר. השקט, הנופים והאוויר הנקי היו מתת אל בימים רחוקים אלה ואני נושא איתי מאז זכרון של ארץ בראשית שעדין לא חוללה. רק קסטה ( כן... אני מהימים של הקסטות) של התקליט "מעברים" ליווה אותי בשמירה. המוזיקה תמיד הייתה אות שפיות מחיים אחרים במיוחד בשמירות האינסופיות.  ביום השני חקלאי מהישוב שהוא גם רכז הביטחון, לקח אותי לסיור בשטחים הפתוחים. המרחבים היו נהדרים, פתוחים ובהם שורות שורות של גידולים חקלאים. "שלוף לך בצל משם" הוא אמר לי ואני קפצתי ושלפתי מהאדמה בצל מצופה באדמה רטובה וחיה. ריח האדמה והמגע בה היו רעננים ומלאי חיות ונחרטו בי בעוצמה. אתמול פגשתי במקרה חקלאי שהזכיר לי את החוויה, את הקשר לאדמה וכמה בישראל קשה להיו...

איש הסופרלטיבים

כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמגזים עם סופרלטיבים.  גם אני מכיר מישהו כזה ואני חייב להגיד לכם, בחיים, אבל בחיים ! לא ראיתם בן אדם כזה. הוא נותן סופרלטיבים לעצמו, וואו איזה סופרלטיבים הוא נותן לעצמו, יאללה איזה סופרלטיבים. כמעט כל פעולה שלו מלווה בהעצמת יתר החל מפעולות פשוטות של הכנת קפה ועד למשימות מורכבות כמו הצלחה בתיקון נברשת בבית.  הוא נותן גם סופרלטיבים לאחרים, הכל בגדול. סופרלטיבים לא עולים כסף. תשאלו את זאת שהוא אמר לה "רזית קצת?" והיא ענתה "כן...קצת, אני אחרי קיצור כיבה והורדתי 50 ק"ג ( סיפור אמיתי...). או את הפעם ההיא שאיחל מזל טוב בהתלהבות לזוג עם הילדים "הנכדים שלכם מדהימים, הילדה דומה לאבא" ואת תשובתם המהדהדת "הם הילדים שלנו, התחתנו מאוחר". איש הסופרלטיבים נוטה להמליץ בהתלהבות  על מקומות בהם היה ובמיוחד מסעדות שנסגרו. נטייתו של איש הסופרלטיבים להעצים מצבים שאינם מצריכים העצמה מעצימים את הצורך בחוסר העצמה. תמצאו לכם איש סופרלטיבים 😊 ותמסרו לו שהוא הכי הכי הכי מתוק בעולם. 

ירושלים שלי

הרבה פעמים, כשמישהו אומר לי "תשמע הייתי גר בחו"ל או אני עושה רילוקיישן לאי בודד, אני מיד נזכר בירושלים. לי יש את ירושלים שלי. כמו שעוזי חיטמן שר "אלוהים שלי". לכל אחד יש את הירושלים שלו. לאחד זה כמיהת הדורות ולשני זה רק לברוח למרכז, לאחר זה יד ושם  ולשני בית קפה קטן קרוב לנחלאות.  עבורי ירושלים היא החלום, התקווה והשאיפה למשהו לא ברור שאנחנו מצפים לו שיגיע. זה אולי גאולה כפי שניבאו הנביאים ואולי זה פשוט רוגע ושלווה שתחזיר לנו את האמונה שכאן זה גן העדן האמיתי, למרות שזה כרגע מקום לחוץ וקשוח.  כך או כך אני מרגיש שאני חייב להישאר קרוב, שלא אפספס משהו טוב כשהוא מגיע. אני אוהב להרגיש קרוב לירושלים. אני משתדל אחת לכמה שבועות לקפוץ ולוודא שכל האבנים במקום. זקני נחלאות, שיד הזמן ליטשה את בגדיהם, יעידו כי ראו אותי משוטט בדרכי למחנה יהודה בין בתי הכנסת המשפחתיים. כמה פעמים בעבר ניסיתי לאסוף אויר בכיסים ולקחת למרכז, לתפוס שיחה עם עובר אורח ולהתעכב על ציור קיר קרוב לבצלאל ולאסוף איתי כמה חוויות עליהם אמרו שהם סוד האושר.  Jerusalem באנגלית זה מלא גלורי, ממש נוצץ.  אם תגיד שמו...

רחל המשוררת

ספר גדול שהיה מונח עשרות שנים בסיפריה הביתית לא גרם לי לגשת אליו, לפתוח ולבקר בעולמה של רחל המשוררת.  היתה זו יד הגורל, שבדרך מקרה, כמעט בלי כוונה משכה אותי לגלות את קסמה של המשוררת הנדירה. היה זה כמו חוט שנמשך ונמשך ומושך ומושך, פעם אני אותו ופעם הוא אותי, לגלות, להתחבר ולצלול לתוך נימי נשמתה של רחל, או בשמה המלא רעיה רחל סלע בלובשטיין. מעולם לא הייתה דמות שנסחפתי אחרי יצירתה, סיפור חייה ובעיקר הנקודות שעוררה בי, כפי שעשתה רחל. העיסוק בכתיבתה ובתקופה בה חיה ופעלה החזיר אותי לארץ ישראל, לפני שהייתה מדינה.  זה החזיר אותי לאנשים העוצמתיים, לנופי הבראשית, לחלומות ולתקוות. בכל מגע באחד משיריה מורגשת עוצמת הרגש, הטוטאליות באהבה, באכזבה ובחלומות. יש בכוחם של שיריה לעורר ולהזכיר לנו עוד צבעים וקולות שהתעמעמו בדורות האחרונות של תנופת הבניה וסלילת הכבישים והמחלפים. היא מצליחה להחזיר אותי לשקט בלילה, מול כנרת נקיה, לאהבות ראשונות ונאיביות חסרת מעצורים. כמה יפה יצירתה. כמה הייתה יפה נשמתה.

נשמתו הטובה של החלילן

מנגינה נעימה של חלילן דרום אמריקאי מצאה את דרכה לאוזניי. המנגינה נשאה עימה את נשמתו הטובה של החלילן. יכולתי להרגיש את ההרים בהם גדל, את הנהרות ואת רוח אנשי הכפר. אפשר היה לחוש בנקל בטוב ליבו. איך? בטח תשאלו אותי, איני יודע.  אך אפשר היה לחוש בזה בחוש פנימי, לו לא נתנו עדיין שם של ממש.  מנגינות נושאות איתן סיפור חיים שלם אם מקשיבים באמת, הן נושאות עימן ניצוצות מנשמת הכותב כמו היו זרעי פרחים שנועדו למחוזות ספר רחוקים.  כפי שאנו צופים בציור מפעים, טועמים עוגיה עדינה או קוראים מילים מרגשות כך במנגינות. ישנן דרכים רבות בהן ניצוצות הנשמה שלנו מוצאות את דרכן מעבר לים ולזמן לנשמות אחרות. גם אם נדמה שהמילים שלנו, המנגינות והיצירה נעלמות לתוך אוסף אינסופי של מרחב אבוד אין זה כך. מתישהו, איפשהו, מישהו יחווה את יצירתנו החיה.  המופלא הוא שנחוש זאת היכן שכבר נהייה...  

כוחו של יום

אחת התובנות החשובות והנפלאות הן ההכרה בחשיבותו ועוצמתו של היום. רבים וטובים כבר הבינו והפנימו כי את העבר לא ניתן לשנות מעבר לתפיסה מחודשת שלנו אותו, היכולה להביא מזור וריפוי מעודד.  כמו כן, רבים מאיתנו כבר הבינו כי שליטתנו בנוגע למחר הינה מוגבלת למה שבכוחנו לעשות, שזה יכול להיות אומנם הרבה מאוד אך עדיין ישנם דברים שאין בכוחנו לשנות או למנוע. מכך יוצא שעיקר תשומת ליבנו חשוב שתיהיה נוכחת ביום הזה. הוא המיקרוקוסמוס של חיינו ובו אנחנו יכולים לתת מקום ודגש לחלומות שלנו, לשאיפות ולתקוות.   אם במהלך היום אעסוק יתר על המידה באתמול או במחר היום פיספסתי את היום שהוא למעשה הזמן בו אני חי באמת. המתקדמים מתכנסים אף יותר לנקודת זמן של הרגע הזה, שהוא היחיד הקיים באמת עבורם. וכשמתכנסים לשם ומנסים לתפוס את הרגע ולאחוז בו לשניה הוא כבר חולף... יום מקסים תהנו מהיום.

דאגות

אחד הדברים המדאיגים זה שאי אפשר לברוח מדאגות. זה בנוי כחלק מהמערכת שלנו, זה שם. יש כאלה שזה מנהל אותם, יש כאלה שמנהלים את זה. כך או כך זה שם. הדבר המעודד הוא שמרבית הדאגות מסתברות לבסוף כמחשבות שהעצמנו בתוך עצמנו שלא יצא מהן דבר וחצי דבר. אמר לי פעם יהודי חכם "דאגה בלב איש, אם יכול ישאנה ואם אינו יכול ישיחנה" (מהמילה ישיח, ידבר את הענין).  נטייתן של המחשבות לגדול ולתפוס מרחב בעולם הפנימי שלנו, לקבל עצמאות והשפעה על כל מימדי חלקינו הפנימיים ולפגוע ביכולתנו לראות את הטוב, האור והברכה. אם בכוחנו להתבונן במחשבה מהצד, זה יאפשר לנו לראות באור נכון את מידתה הנכונה של הדאגה ובעיקר את שורשה. לעיתים דאגה היא הזדמנות לקחת מושכות על ענין ולטפל בו כשהוא עדיין קטן לפני שיגדל ויהפוך להיות פרא גדול.  שמעתי פעם סיפור על איש בודד ומודאג שישב על ספסל ברציף הרכבת ובמוחו רצו שלל סרטים ואירועי קיצון, כולל מותו על ידי כרישים. זאת למרות שחי במדבר והסיכוי לכך היה קלוש. בזמן שישב הגיע איש נדיב בגלימה לבנה ורצה לתת לו מטבע זהב אך הוא היה נוכח בדאגתו והתעלם ממנו.  לאחר מיכן עברה עלמת חן שראתה מבעד ל...

שני הודים מתוקים

היום פגשתי שני הודים מתוקים. זוג, עם ילד. הם סטודנטים שכבר 4 שנים כאן והתאהבו. בארץ ישראל. בשנים הכי קשות הם החליטו להישאר בארץ ולא לנסוע לאשראם במולדתם.  יש כאן משהו שהם אוהבים. הם אוהבים את האנשים, את האנרגיה, הארץ טובה אליהם. הם אפילו נתנו לבנם שם של יהודי.  בעודנו עומדים ומדברים אני חושב על למעלה ממאה אלף ישראלים שעל פי הנתונים עזבו בשנים האחרונות את הארץ.  צעירים ומבוגרים שעייפו מהמצב, מהמלחמות מתחושת ההתשה הכללית במדינה. צריך להיות קצת משוגע וקצת מאוהב בארץ כדי להישאר בה, זה אפילו קצת נגד ההיגיון, אך זה חזק מאלו הבוחרים להישאר בארץ. זה לא חובה להישאר בארץ. אתה יכול לעלות על מטוס ותוך שעה לשכב מול חוף יווני לשמוע הדים של טברנה רחוקה וליהנות מהחיים. האומנם?  היכן נמצאות המחשבות שלנו כשגיבורי ישראל, נערים צעירים ואמיצים רצים לתוך האש והסכנה? אנחנו באמת יכולים להיות במקום אחר?  ארץ ישראל אינה משהו הנמצא מחוץ לנו.  היא חלק מהעצמי הכי מחובר שלנו. לכל מקום אליו נוסע יהודי הוא נושא איתו חלקים מנשמת הארץ.  וכשיהודי עוזב גם הארץ מתגעגעת אליו. וההודים?...

הוודאות שבחוסר הוודאות

 הדבר הוודאי ביותר בימים אלה זה חוסר הוודאות. אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים לגביו זאת העובדה שאנחנו חיים בימים בהם לא ניתן להישען על המערכות והמסגרות הישנות אשר הולכות ומתפרקות לנגד עינינו. כל המשענות עליהן נשענו הן כמשענת קנה חלול ביום פקןדה. המדינות הנאורות ביותר הן המעוררות ביותר. מתחת לפני השטח, כמו יד נעלמה של עדת חפרפרות כורסמו מדינות שלמות והן כרגע מונחות על פני שכווה דקה של דימוי עבר שעוד מחזיק מעמד באופן זמני. המבנים המוכרים של הכלכלות הולך ומשנה צורה ורבים הגופים אשר רוכשים זהב ומתכות יקרות כדי להכין את עצמן למשבר המבשר שינוי.  התאים המשפחתיים המסורתיים מנסים להאחז במסורות העבר ונדמה שהתא המשפחתי הידוע והמוכר הופך להיות חריג בנוף הכללי ולעיתים אף לנווה מדבר מרענן, תלוי עבור מי.  שוק העבודה משתנה לנגד עינינו במהירות ותוך שנים ספורות רבות מהתעסוקות הקיימות יחליפו ידיים אנושיות ברובוט חביב עם ריקמה אנושית מזיעה.  ואנחנו? מה יהיה איתנו? על מה נישען?  ובכן זאת תיהיה הזדמנות לחזור לטבע המקורי שלנו, לרוח, לתדר, להיותנו יישויות של אור ואהבה המקושרות למשהו הרבה...

קשר עין

אני מוצא את עצמי פחות ופחות בקשר עין עם העולם סביבי. לאחרונה אני שם לב לבני נוער וצעירים שחוצים את מעבר החציה מבלי להסתכל לצדדים, גם מבוגרים השקועים במשימות או קשישים בזכרונות.  אני מחפש את הקשר שבא להגיד בלי מילים "ראיתי אותך, אתה יכול להמשיך הלאה" אך מבטיי חוזרים ריקם והם, האנשים, לרוב ממשיכים בתנועתם. קשר עין הוא חזק ועוצמתי, ביידיש אומרים "העיניים מדברות" ויש עוד ביטויים רבים שהמובחר שבהם מתאר את נוכחותו של אלוהים בארץ ישראל " עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחריתה". בזכות קשר עין אפשר להתאהב, אפשר להתאכזב ואפשר להגיד בלי מילים דברים גדולים ונשגבים. החיבור הנשמתי הנוצר בקשר העין לפעמים מותיר חותם בלתי נשכח, אנשים זוכרים מבט שהולך איתם חיים שלמים של אהוב או של מישהו כאוב. נקווה שנחזור בקרוב מקשר אין לקשר עין.  שבת שלום ועין טובה לכולם. 

אנחנו דור מעושן

בכל מקום בו אני מתמקם לקפה אני רואה עלם חמודות צעיר או עלמת חן בשנותיה הבריאות ביותר מגלגלת עשבי מרפא בתוך נייר. אני מזהה אותם לפי טקסי ההכנה וחיפוש אחר שותף לחוויה "אתה בא לעשן איתי?" בעבר התעצבנתי עד כלות כשראיתי אותם מתכנסים לאירוע. "מה הם עושים לעצמם?" הידהד בי הקול הפנימי הנקי מניקוטין.  ככל שהשנים עוברות אני רואה בהם כאילו היו אחיי הצעירים, או אחייני האהובים ואני שולח להם חמלה ואהבה והבנה.  השנים האחרונות של הסתגרות הקורונה, מלחמות ותחושה בלתי נגמרת של חוסר יציבות וודאות הביאו כל אחד מאיתנו לחפש בריחה למקום אחר. חלק התחילו לגדל עגבניות בגינה, חלק שינו מקצוע וחלק נעלמים לתוך ענן עשן שמטשטש את המציאות המאתגרת.  זה לדעתי התחיל כבר במעמד מתן תורה " בעמוד ענן ידבר אליהם"... אלוהים מתגלה מתוך ערפל, מתוך חוסר הבהירות השואפת להתבהר. הם יפים וטובים הצעירים האלה, אמיצים עד כאב, יפים כפי שלא היו מעולם. זכינו בהם. מותר להם סיגריה קצת לברוח. שאלוהים ישמור עליהם. 

הרוח האנושית

 לאחרונה יותר ויותר אנשים מדברים על שילובם של רובוטים בחיינו. הגדילו לעשות לאחרונה כשדיברנו על כך שאנשים יוכלו להזמין רובוט בן/בת זוג כדייט. זה כבר קיים. אם זה יהיה מוצלח אז הם ישארו בזוגיות ואם לא הם יזדכו על הרובוט או יכבו אותו לכמה שעות וילכו לישון. המרוץ המטורף של המין האנושי לקידמה מאבד שליטה על עצמו? היכן זה יעצור? למי תגיע הטכנולוגיה הזאת?  אני נפעם מהמחשבה שבילדותי השתמשנו בטלפון עם חוט, פטיפון וכשרצינו לקרוא לחבר היינו עומדים מתחת לחלון. לא רצנו לשום מקום באמת וחווית החיים היתה נוכחת ברגע במלוא עוצמתה. נהנו מהדברים הפשוטים. החוטים הבלתי נראים בין כולנו ודוחפים להתפתחות מתחילים לחוש שמשהו כאן הלך מהר מידי וחזק מידי. נדמה שאנחנו נשאבים לתוך מהלך מוגזם ועוצמתי יתר על המידה. מתוך זה, הרוח האנושית, על שלל כוחותיה ותפארתה, יודעת להתעורר ברגע הנכון, להקיץ נרדמים ולהזכיר ברגע הנכון שאנחנו בני אדם. ואם שכחנו לרגע אדם הוא בנו הראשון של אלוהים. זה המקור, ההתחלה וההבטחה וחשוב שנזכור את זה.

עולם בין עולמות

"בית הכנסת הספרדי שם" הוא אמר לי בחום אחרי תפילה בבית הכנסת שבו כלל עדות ישראל. לקח לי כמה שניות לעכל את פשר הדבר. "אני חצי פולני" שלפתי את הקלף השמור לאירועים חריגים.  הצבע שלי מבלבל.  שנים של עבודה בשמש נתנו את אותותיהם ויש המשייכים אותי למקורות שונים על פני הגלובוס, מצפון אפריקה ועד לקווקז שם יש יהודים כהים. כך או כך אני חצי פולני חצי עראקי. ואני נהנה משניהם. הניסיון הבלתי נגמר לחלוקות והפרדות פוגש אותי בהרבה מקומות.  בני אדם נוטים להגדיר כל הזמן, אתה נשוי? אתה שכיר? אתה קרניבור או צמחוני? וכן הלאה. הם חייבים למסגר אותך לתוך תבניות מוגבלות ומוגדרות אצלם, שיכנס, שיהיה להם פשוט להכניס אותך למגירה הנכונה. זה תמיד נראה לי מוזר ותמוה במיוחד כשזה מגיח מאנשים דתיים האמורים כבר להבין ולדעת שהכל אחד, חלק מהשלם האינסופי והניצחי. ככל שגדלה הקרבה לבורא האינסופי, הטוב והאוהב מבינים את עוצמת שבירת התפיסות, הגדרות והגדרות בדרך להאהבה האינסופית. איך אמר לי מתיוס הצליין האוסטרלי שחי בכל מאודו את התנ"ך "אני מנסה כל יום להיות קצת יותר טוב מאתמול, להיות ויותר כמו אלוהים...

מה נשאיר אחרינו?

אחת לשבוע הם יושבים כאן במעגל, במועדון לגיל השלישי. אני בדיוק מארגן את המפגש המוזיקלי בחדר על יד, ומידי פעם נדחף למעגל כשיש נושא שאני אוהב. הדיונים שלהם גועשים ואנרגנטיים, הנושאים נוגעים בנקודות הרגישות והכואבות של החיים. יש כאן מקום לכולם להביע דעה עצמאית, נחושה ואחרת. הכל עם כבוד הדדי שכנראה גדלים אליו בחיים שלמים ומלאים.  "מה נשאיר אחרינו?" הדהדה שאלה בחלל החדר בדיוק כשסחבתי את הקלידים מחדר לחדר. "וואו, איזו שאלה הנחתם כאן !" זרקתי לאוויר תוך התפלחות מעודנת למעגל. "לדעתי אנחנו לא יודעים בהכרח מה נשאיר אחרינו, יש כאלה שהאור הגדול שלהם התגלה במלוא עוצמתו רק לאחר לכתם ובעודם חיו היו נראים כאנשים פשוטים ואפורים." "במהלך חיינו אנשים רואים רק זויות שלנו ורק עין אחת גדולה רואה את כל חלקי חיינו ופעולותינו. אנחנו חושבים שאנחנו משאירים חותם במשהו אך יתכן ובכלל נגענו במשהו אחר..." וכך נותרתי עם השאלה המהדהדת ועם הקלידים המחכים שינגנו עליהם כדי לשמח ולרגש נשמות. 

מספיק אחד שאוהב

אחת המניעות האם לפעול במציאות היא הדאגה לכמה אנשים יגיע המסר שלי, הבשורה שלי, התובנה שלי. בכלל, מה הטעם לפעול במציאות אם רק מעטים טועמים מהאור המיוחד שלנו. לשם מה להשקיע את כל המאמץ הכרוך בכך.  בשיחה עם חבר יקר ואהוב, יצחק, הגענו להבנה שמספיק שפועלתנו תשפיע לנפש אחת הכל היה שווה. התולדות הנובעות ממעשינו ופעולותינו מתגלגלות הלאה והלאה עד אינסוף. תחשבו לרגע, אם נתנו זוית ראיה אחרת שגרמה למישהו לראות את חייו וקורותיו באור חדש מה הייתה המשמעות עבורו, עבור האנשים שסובבים אותו. וכך במעגלים, כמו אדוות על פני מאגר מים חיים ושוקקים. מוטלת עלינו זכות וחובה לשתף, לחלוק ולהאיר לנשמות אחרות כדי שגם הן ימצאו בכך מזור ומאור במסע חייהן. גם אם זה לנפש אחת. ממנה זה כבר יתגלגל הלאה והלאה...

דרך קיצור

לפעמים אתה גר במקום שנים. הולך בדרך קבועה למקומות שאתה צריך. ואז, בדיוק ביום שאתה עוזב אתה מגלה דרך קיצור שתמיד חלפת על פניה ולא ידעת על קיומה. אתה עלול לחשוב ולהרגיש "איזה טמבל הייתי" אך למען האמת אם היית הולך בדרך הקיצור לא היית פוגש את האנשים שפגשת, את העצים והשדרות, את הפתקים הטועים הזרוקים בדרך וכל המסע היה נראה אחרת.  יש כל מיני דרכים להסתכל על הדרך. "הדרך חכמה מההולכים בה" אומרים וכך זה באמת. הפסיעות שלנו בנתיבים בהם אנחנו הולכים הם בדיוק הפסיעות אותם אנו אמורים לפסוע. אם מתישהו מתגלה דרך חדשה, היא התגלתה עבורנו בדיוק בזמן הנכון לנו. אז אם אתם בדרך, המשיכו לצעוד בה. רק שימו לב אם מתגלה לה דרך חדשה הגיעה זמנה. 

כנר מפוספס

 אהבתי אותו מאוד.  הייתה לו יכולת להגיד את הדברים בכנות ופשטות כובשת. מעת לעת אני נזכר בו ואיך הספקתי להגיד לו לפני מותו שאהבנו אותו מאוד. אתם בטח שואלים " מי זה ? מי זה?" אך אני מרגיש מחויב לו גם לאחר מותו. שדבריו ישארו איתי. באחת השיחות הפתוחות שלנו במשרדו המבולגן, הוא נשען לאחור על כסאו ואמר שהוא יכול היה להיות כנר גדול. כמה גדול? מאוד גדול.  אחד שיכול לעמוד על הבמות הגדולות ביותר בעולם, ולאות חיזוק נדמה לי שהזכיר שמות של חברים שהלכו איתו דרך והגיעו למקום בו ניצב חלומו. יש משהו עצוב באדם שהיה הצלחה גדולה, מוערכת ואף נערצת אך לא בנתיב בו היה ליבו. כורח החיים ומשאם מאלץ רבים לסטות מהנתיב עם הלב ולבחור בברירות מחדל עבורם לכן אני בוחר לאוהב בעוצמה יתרה את בחירתם. קריאת הלב לעולם אינה דועכת ותמיד היא ממשיכה להדהד בעוצמה. היא מתעצמת כששעון החול של אדם הולך ומתקדם הולך ומצטמצם. הד חלום הלב מתגבש עם השנים והופך להיות מחלום לעתיד לחלום שפוספס ובעיקר לחיים שפוספסו. כשאני נזכר בו ברגע הוידוי אני נמבין שזה מה שהוא רצה להגיד לי. "אל תפספס את חייך ואת החלומות שלך.  אל תיהיה כמו...

שובם של הדברים הפשוטים

המרוץ המשוגע של השנים האחרונות אחרי כסף, אחרי שיש מזהב בריצפה אחרי פורטופוליו נכסים ופיזור השקעות בעולם הגיע לקצה. בקרוב, שובם של הדברים הפשוטים. הים, ההליכה בשדה, בקשת משאלה מכוכב, לצעוק לחבר מהחלון "יאנוש, תביא כדור, הולכים למגרש", לאסוף קרשים למדורה ולחכות שעה לקפה על הגחלים, הכל יחזור. האנושות לחצה בהליכון על כפתור המהירות הכי גבוה אך גם נשארה במקום וגם איבדה מכל כוחותיה. איך החלפנו את הדברים הפשוטים ברדיפה אחרי תעתועים של הדמיון החמקמק? איך ויתרנו על אוצרות הנפש האמיתים שהיו לנו ביד. איך ויתרנו על עצמנו?  דווקא עכשיו, זה הזמן להעלות ממעמקי הזכרון את הדברים שבאמת עשו לנו טוב. גם הם רוצים לחזור לחיינו. בקרוב, שובם של הדברים הפשוטים.

סיפור אמיתי על איש אמת

 חשבתי שנכון יהיה להתחיל בסיפור אמיתי. שמו היה הרב חיים חדייר זצ"ל והוא באמת היה צדיק. גם אם אינכם אנשים מאמינים סביר להניח שאם הייתם פוגשים בו מיד הייתם מרגישים שאיש אלוהים הוא. במו עיני ראיתי איך בשעת ירי  של עשרות סוכריות על מתפללים כולן חלפו מעל לראשו מכוסה התלית הלבנה כשמבטו שקוע בסידור העתיק שבידיו. מעת לעת היה מסיט את מבטו מספר התפילה ואני המתנתי רק כדי שמבטינו יצטלבו לרגע של קדושה. כשהיה חוזר מבית הכנסת, עטוף תלית בשבת, לא היה מוסט מבטו לעבר הרכבים הנוסעים לים או לעבר העוברים ושבים בנימה כעוסה. פשוט היה מתהלך לו בתוך שובל של אמונה וטוהר בעיר טובה עם אנשים רגילים. לאחר שנים שאלתי את עצמי למה הוא לא בחר לגור בעיר ובה אנשים כמותו? כך היה לו קל יותר. היה מרגיש וחש ביתר שאת את אלומות אור השכינה המלטף. בשיחותיי עם עצמי הגענו להחלטה פה אחד שהוא דווקא בחר לחיות עם אנשים שאינם כמותו כדי להשפיע עליהם. האנשים היו צריכים אותו. את נקיותו, חוכמתו וקדושתו. הבחירה הקלה היתה להיות עם אנשים כמותו אך למי כבר אתה יכול לתת משהו אם כולם כמוך? העבודה האמיתית נמצאת מחוץ לאזור הנוחות שלנו, שם ...

טיול לילי בבני ברק

 אני גר בגבעת שמואל. הליכה קצבית של כמה דקות, חציית גשר להולכי רגל ואני נמצא במציאות אחרת. מסע בזמן ובמקום. תנועת האנשים המהירה והעמוסה, בגדיהם, שדרות המסחר הססגוניות והסימטאות מלאי החדרים לתלמוד תורה של החסידויות הרבות. המודעות הייחודיות בכל פינה והצפיפות האורבנית המאולתרת. פינות ממכר של אוכל שטייטלי בנקודות ידועות למדריכי הסיורים ובחורים צעירים לבושים במיטב החליפות המהוגנות והאיכותיות נראים בכל מקום. כובעים שונים המעידים על שייכות החצר החסידית וכל זה לצד רכבים חדישים שיצאו רק עכשיו ומעניקים הרגשה מרתקת המחברת עולמות וזמנים. וכך, בעודי נושם לתוכי את החוויה, אני נזכר בשיחה עם חבר חרדי, קרוב ואהוב לו פעם אמרתי "העולם החרדי מתרחק מהיהדות ומקצין" והוא, למרות אהבתו אלי מיהר להשיב "לא, העולם החילוני הוא זה שהתרחק מהיהדות". תשובתו מהדדת בי מאז. מי התרחק ממי? ומה צריך לעשות כדי שוב להתקרב? לחזור למי שהיינו פעם.  הרי בסוף אנחנו חלקים של אותו הגוף, של אותה נשמה. נשמת ישראל.

יומני היקר

 פתאום עלו בי געגועים לימים בהם היה לי יומן אישי. הפשטות הזאת שבה בסוף היום פתחתי את היומן, הדלקתי מנורת לילה והתחלתי לכתוב את תולדות חיי לאותו היום. הכתיבה בעט או בעיפרון, הרגשת בריאת כל אות ומילה ואיך כל אלה הופכים להיות פסיפס של קורותיי הרגשיים עדיין מהלכת עלי קסם. בימים האחרונים בהם ישנה הרגשה כללית של שגעון וטירוף, אני נזכר פעם אחר פעם בדברים הפשוטים של פעם. כוחה של ראשוניות הוא עוצמתי בהמון דברים. הרגע בו אתה רואה לראשונה ים, מתרגש באמת משיר או מפגש מקרי שמעורר בך רטט נשמתי שלא היה. גם ראשוניות של כתיבת יומן היא דבר מפעים. הרגע הראשון הזה שבו אתה ניצב עם מחשבותיך החשופות מול הדף המייחל למילותיך הוא מרגש. יומן הוא התפשטות שלך מול עצמך והזדמנות להתבונן בעצמך קצת מהצד, אולי נקרא לזה דמות הבמאי. זה מאפשר להביט קצת מבחוץ על אירועי היום ואולי גם מאפשר לנו לנהוג כלפי עצמנו במידות הרחמים והאהבה. בשנים האחרונות יומן הפך להיות מקום של "לו"זים" ומשימות אינסופיות אך חשוב לי להזכיר לעצמי מעת לעת שיומן הוא גם המרחב האישי האינטימי והפשוט בו אני פוגש את עצמי בשקט ואהבה. לילה טוב 

ימים מתוחים

 כבר תקופה ארוכה שאנחנו חיים בסיר לחץ בלתי נגמר. לרגע נדמה שזה נרגע ואז שוב המתח חוזר. לא בנינו על זה כשהגענו לעולם. זה אמור היה להיות אחרת, ים, ירוק, שיר אהבה. אך רצה הגורל ודווקא בדור שלנו החליטה האנושות לבדוק האם הגיעה הזמן לפרק את הכל. כשאתה כותב אתה רואה אחרת את העולם. אתה מנסה לראות את מה שאחרים אינם רואים, אינם מרגישים, לא להיסחף אחר קולות מתלהמים. לא תמיד זה קל, אך הכתיבה מאפשרת לנו באופן אניגמטי קצת להתעלות מעל הפחדים למרחב של תקווה וחלום. הקריאה הפנימית שיהיה טוב יותר היא זו שבסוף מניעה אותנו לעשות פעולות. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לגדל עגבניה בעציץ או להנהיג הפגנה למען הנכאים. 

העולם השתגע

מידי פעם אני פוגש אותו במקרה.  הוא גבר נאה, חסון,  רואים עליו שהוא מתאמן אך יחד עם זאת הוא כל הזמן מודאג מה יהיה. הוא נראה לחוץ כשרגוע, והוא נראה עוד יותר לחוץ כשהמצב מחמיר.  רצה הגורל ובכל פעם, מיד לאחר שאני פוגש אותו, אני פוגש חבר אחר שהוא מאוד רגוע. הוא רגוע שהמצב רגוע וגם שהמצב יוצא משליטה הוא מוצא איזה עוגן פנימי בו הוא נאחז. היום פגשתי את שניהם יחד. מיד לאחר מתקפת הטילים הגדולה על ישראל. הלחוץ היה שקוע עד אימה בלחצו והרגוע חייך וחיפש זווית חיובית במצב " זה היה רק 181 טילים". "העולם השתגע" אמר הלחוץ ומיד השיב לו הרגוע "הוא לא השתגע הוא בודק גבולות" וכך נמשכה השיחה שעה ארוכה עד שהפסקתי להביט במראה.

תכתוב היא אמרה לי תכתוב

"תכתוב, תזרום אל תהנדס את המילים, תכתוב אמיתי, פשוט, מהלב". לפעמים אני נזכר בשיחה הנפלאה הזאת עם ידידה חכמה. זה היה לפני הרבה שנים וזה עדיין מהדהד בי. מילים כאלה נשארות איתך לתמיד.  האם הכתיבה שלי מספיק אמיתית? איך מגיעים ללבבות האנשים?  האם יש צורך בכך בכלל או האם כשכותבים צריך פשוט לכתוב כמו שעץ הוא פשוט עץ,  כי זה פשוט מי שאתה. האדם חדור מטרות אינסופיות ונוטה יותר ויותר לשכוח לשהות בפשטות במהותו הנוכחת,  הפשוטה ומלאת החיות האותנטית שלו. האהבה לכתיבה היא כאהבת דוד ויוהנתן. חזקה, נצחית, פלאית. עומדת במבחן הזמן. יש משהו מיוחד במלאכת הכתיבה. כל פעם זה מגיע ממקום אחר בתוכנו. פעם מהרגש, פעם מהשכל, פעם מהנסתר. כן, יש פעמים כאלה בהם אתה מרגיש שזה לא אתה הכותב. שאתה רק האוחז בעת הממלא את תפקידו. בימים האחרונים אני מרגיש איך אחרי תקופה ארוכה של שתיקה עולה השקיקה לחזור ולסדר את המילים בזו אחר זו לכדי תמונות רגש חיות. שלכם ניר.
בתי קפה אני רואה בתי קפה כהכנה לשלב גבוה יותר בחוויה האנושית. הרי מה זה בעצם בית קפה?  בבית קפה יושבים אנשים מכל הסוגים, יחד, כל אחד עם מחשבותיו או עם אהבותיו כמו בית תפילה קטן המאגד אליו את כולם. הקפה הוא רק חלק מהסיפור הגדול יותר והוא האנשים, הריקמה השלמה שלהם. היכן אפשר להרגיש היום ככה? או בבית תפילה או בהופעה או בהתכנסות אנושית רבת משתתפים. משהו בחוויה הפנימית של האדם שואפת לחיבור עם שאר חלקיה. בבית קפה זה נעשה בעדינות. שם אתה לא נאלץ לבצע פעולות אקטיביות ואתה נדרש פשוט להיות. פשוט לשבת, להביט בעוברים ושבים, לחשוב מחשבות עצמאיות, לפעמים נאות ולפעמים נעות לכל כיוון. ובנוסף לכל זה ללגום מהקפה. בכל פינה על פני כדור הארץ, ישנם בתי קפה בהם אתה מתיישב ומיד מתמוסס לתוך החוויה האנושית של אותו המקום. האויר, המוסיקה, הריחות, תווי הפנים של האנשים, מחשבותיהן המשוטטות במרחבים, השקט בתוך ההמולה. יש כאלו המוציאים בבית קפה קפה ויש כאלו המוצאים בו בית.

חוזרים לכתוב

 שלום לכולם:)  אחרי שנים ארוכות שהבלוג שלי היה על אש קטנה, נסתר מעיני כל, אני חוזר לכתוב כאן. יהיה נפלא ומרגש ואתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחר הדברים. שבוע מבורך:)  hello everyone :)  After many years that my blog was on a small fire, hidden from everyone's eyes, I am back to writing here. It will be wonderful and exciting and you are invited to continue and follow things. Have a blessed week :)