רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2024

ימים מתוחים

 כבר תקופה ארוכה שאנחנו חיים בסיר לחץ בלתי נגמר. לרגע נדמה שזה נרגע ואז שוב המתח חוזר. לא בנינו על זה כשהגענו לעולם. זה אמור היה להיות אחרת, ים, ירוק, שיר אהבה. אך רצה הגורל ודווקא בדור שלנו החליטה האנושות לבדוק האם הגיעה הזמן לפרק את הכל. כשאתה כותב אתה רואה אחרת את העולם. אתה מנסה לראות את מה שאחרים אינם רואים, אינם מרגישים, לא להיסחף אחר קולות מתלהמים. לא תמיד זה קל, אך הכתיבה מאפשרת לנו באופן אניגמטי קצת להתעלות מעל הפחדים למרחב של תקווה וחלום. הקריאה הפנימית שיהיה טוב יותר היא זו שבסוף מניעה אותנו לעשות פעולות. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לגדל עגבניה בעציץ או להנהיג הפגנה למען הנכאים. 

העולם השתגע

מידי פעם אני פוגש אותו במקרה.  הוא גבר נאה, חסון,  רואים עליו שהוא מתאמן אך יחד עם זאת הוא כל הזמן מודאג מה יהיה. הוא נראה לחוץ כשרגוע, והוא נראה עוד יותר לחוץ כשהמצב מחמיר.  רצה הגורל ובכל פעם, מיד לאחר שאני פוגש אותו, אני פוגש חבר אחר שהוא מאוד רגוע. הוא רגוע שהמצב רגוע וגם שהמצב יוצא משליטה הוא מוצא איזה עוגן פנימי בו הוא נאחז. היום פגשתי את שניהם יחד. מיד לאחר מתקפת הטילים הגדולה על ישראל. הלחוץ היה שקוע עד אימה בלחצו והרגוע חייך וחיפש זווית חיובית במצב " זה היה רק 181 טילים". "העולם השתגע" אמר הלחוץ ומיד השיב לו הרגוע "הוא לא השתגע הוא בודק גבולות" וכך נמשכה השיחה שעה ארוכה עד שהפסקתי להביט במראה.

תכתוב היא אמרה לי תכתוב

"תכתוב, תזרום אל תהנדס את המילים, תכתוב אמיתי, פשוט, מהלב". לפעמים אני נזכר בשיחה הנפלאה הזאת עם ידידה חכמה. זה היה לפני הרבה שנים וזה עדיין מהדהד בי. מילים כאלה נשארות איתך לתמיד.  האם הכתיבה שלי מספיק אמיתית? איך מגיעים ללבבות האנשים?  האם יש צורך בכך בכלל או האם כשכותבים צריך פשוט לכתוב כמו שעץ הוא פשוט עץ,  כי זה פשוט מי שאתה. האדם חדור מטרות אינסופיות ונוטה יותר ויותר לשכוח לשהות בפשטות במהותו הנוכחת,  הפשוטה ומלאת החיות האותנטית שלו. האהבה לכתיבה היא כאהבת דוד ויוהנתן. חזקה, נצחית, פלאית. עומדת במבחן הזמן. יש משהו מיוחד במלאכת הכתיבה. כל פעם זה מגיע ממקום אחר בתוכנו. פעם מהרגש, פעם מהשכל, פעם מהנסתר. כן, יש פעמים כאלה בהם אתה מרגיש שזה לא אתה הכותב. שאתה רק האוחז בעת הממלא את תפקידו. בימים האחרונים אני מרגיש איך אחרי תקופה ארוכה של שתיקה עולה השקיקה לחזור ולסדר את המילים בזו אחר זו לכדי תמונות רגש חיות. שלכם ניר.
בתי קפה אני רואה בתי קפה כהכנה לשלב גבוה יותר בחוויה האנושית. הרי מה זה בעצם בית קפה?  בבית קפה יושבים אנשים מכל הסוגים, יחד, כל אחד עם מחשבותיו או עם אהבותיו כמו בית תפילה קטן המאגד אליו את כולם. הקפה הוא רק חלק מהסיפור הגדול יותר והוא האנשים, הריקמה השלמה שלהם. היכן אפשר להרגיש היום ככה? או בבית תפילה או בהופעה או בהתכנסות אנושית רבת משתתפים. משהו בחוויה הפנימית של האדם שואפת לחיבור עם שאר חלקיה. בבית קפה זה נעשה בעדינות. שם אתה לא נאלץ לבצע פעולות אקטיביות ואתה נדרש פשוט להיות. פשוט לשבת, להביט בעוברים ושבים, לחשוב מחשבות עצמאיות, לפעמים נאות ולפעמים נעות לכל כיוון. ובנוסף לכל זה ללגום מהקפה. בכל פינה על פני כדור הארץ, ישנם בתי קפה בהם אתה מתיישב ומיד מתמוסס לתוך החוויה האנושית של אותו המקום. האויר, המוסיקה, הריחות, תווי הפנים של האנשים, מחשבותיהן המשוטטות במרחבים, השקט בתוך ההמולה. יש כאלו המוציאים בבית קפה קפה ויש כאלו המוצאים בו בית.

חוזרים לכתוב

 שלום לכולם:)  אחרי שנים ארוכות שהבלוג שלי היה על אש קטנה, נסתר מעיני כל, אני חוזר לכתוב כאן. יהיה נפלא ומרגש ואתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחר הדברים. שבוע מבורך:)  hello everyone :)  After many years that my blog was on a small fire, hidden from everyone's eyes, I am back to writing here. It will be wonderful and exciting and you are invited to continue and follow things. Have a blessed week :)