הצ'יף

מבטו של הצ'יף מופנה אל האופק.
נשימתו איטית,
וארשת פניו רצינית אך נינוחה.
ישיבתו קבועה,
ונדמה כי לא זז ממקומו ימים אחדים.
אני מתיישב על ידו,
וכמוהו מביט לאופק בעיניים.

שעה ארוכה עוברת והצ'יף אינו אומר דבר.
אני מחכה למוצא פיו,
אך הוא מתמיד במבטו לעבר נקודה דימיונית,
ואני נעזר בסבלנות וממתין.
"אנשים אינם מבינים דבר."
הוא מפתיע ומוסיף:
"הם לא משאירים מקום לפעולת הבורא,
ומנסים לעשות הכל לבדם."

צ'יף מרוכז ושלוו,
וממשיך לפרוש את משנתו:
"רק כשאדם עוצר לחלוטין מכל פעולותיו,
 מתיישב,
 לא נוקט בשום פעולה,
 הוא יכול להבחין בהתרחשויות סביבו."

נשר חולף מעלינו לאישור,
ואני שולף בירה שחורה וקרה.

אני מוזג לצ'יף כוס ומניח על ידו.

הצי'ף מחייך קלות ואומר:
"רואה?" הוא אומר לי,
"לא עשיתי כלום והבירה הגיעה אלי."

 הצ'יף שותה את הבירה בלגימה אחת,
 ומניח את הכוס הריקה באותו המקום.

אחרי שלושה ימים אני מרשה לעצמי לשאול את הצ'יף שאלה:
"למה אתה מביט אל האופק?"
הצ'יף שותק.
כך עובר יום ועוד יום.

"אם אדם מביט אל האופק הכל מתחבר"
הוא מתחיל להשיב ללא התרעה מוקדמת.
"במקום שבו אדם עומד ,
 הארץ והשמים נמצאים הכי רחוק שאפשר,
אבל באופק,
הכל מתחבר."

"אבל מה יש שם באופק?"
אני מנסה להקשות ולדייק.
צ'יף לראשונה מסיט את מבטו אלי,
מבט עמוק,
שקט וסוער יחד,
מבט של לוחם ואיש שלום.
מבט של בן אדם.

רעד עובר בי.

"בני,
כשאתה רואה אדם מביט אל האופק
תדע שזה יכול להיות בגלל שתי סיבות:
אחת,
הוא מחכה למישהו שיבוא,
שתיים,
הוא מתגעגע למישהו שכבר לא יבוא."

נדמה לי שאני רואה דמעה על לחיו של צ'יף.
אני מרפה קצת.

"ואתה צ'יף? למה אתה מסתכל אל האופק?"
אני שואל בנימה מנחמת.

הצ'יף מזדקף באצילות ומשיב בקול נוכח:
"אני מסתכל אל האופק,
כי אני בדרך אליו,
למקום שבו הכל מתחבר."

הצ'יף קם,
ומתחיל בצעידה בוטחת לכיוון האופק,
כשנשר דואה מעליו.

אני לוגם את שארית הבירה,
מסתכל אל האופק,
ומתגעגע למישהו שכבר לא יחזור.