רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2014

חודש החלומות

כסלו הוא חודש החלומות. זה לוקח אותי לימים בהם הייתה מונחת מחברת קרוב למיטה שלי, כדי שאזכור את כל פרטי החלומות... מאז ומתמיד חלומות סיקרנו אותי. קראתי על זה. ניסיתי לזכור פרטים רבים ככל שניתן כשהקצתי משנתי, ואפילו פעם ממש התכווננתי לפני השינה כדי להזמין חלום שבו אני מרחף. אהבתי מאוד להציע מניסיוני העשיר בפירוש חלומות לאחרים, עד אשר התחילו להגיע אלי אנשים עם חלומות מוזרים שהתחילו כך :"אני מחופש לליצן רוסי עם פאת קרחת, עומד על עמוד חשמל בלב ים, ושורק מבין השיניים. מה אתה חושב שזה אומר?" כמעט שליש מחיינו אנחנו חולמים, אז סביר להניח שיש בזה משהו. פרויד והפסיכולוגיה המודרנית עסקו רבות בסמלי החלומות, המיתולוגיות השונות העניקו לזה מקום רב בספרות ואף בתלמוד ישנו פרק ידוע ומופלא הנקרא "הרואה בחלום" (מסכת ברכות פרק ט'- ). החוט המקשר בין החלומות למציאות הוא מבלבל. לפעמים החלום כל כך מציאותי ולפעמים המציאות נראית כחלום. העובדה שניתן מקום לחלום ביהדות מרגשת אותי. חלום הוא דבר חמקמק. תמיד עולה השאלה האם יש בו משהו או שאין בו דבר. ואולי יש בו משהו אם אתה בוחר לגלות בו מש...

קהילת בני האושר

בדרך העולה לירושלים, על מחלף לטרון ועל חורבותיה של עיר רומית עתיקה, התמקמו להם כמה נזירים. הם מכנים את עצמם "קהילת בני האושר". רוב האנשים לא שמים לב למנזר הישן, משום שמבחוץ זה נראה כמו אתר עתיקות משעמם במיוחד, אך כאשר נכנסים למתחם מגלים כי סיפורו של המקום מתחיל עוד לפני אלפי שנים. המאמינים מאמינים שישו קם שם לתחייה אז למה לי לבאס אותם? האזור כולו טובל בירוק, עצי תאנים חבואים ידועים למטיבי לכת, תצפיות על קו החוף מתגלות למשוטטים, ומיני ציפורים נדירות מכסות את האופק בעונת הנדידה ומושכות אחריהן צלמים ומשפחות חיוביות עם משקפות מאמריקה. ציטוטים מהברית החדשה מופעים על פרוספקטים ושלטים ומקבלים את פני המבקרים, ואני מנסה לברר עם עצמי מתי הפכו הדתות מאמת פשוטה למערכת שיווק מטורפת. עם השנים למדתי שאם משהו טוב, ויש בו אמת, הנשמות מוצאות את הדרך אליו. אני מסתובב קלות, רואה נזיר שבו"ז עם גלימה לבנה נושא דלי, מסונג'ר לעבודה במשק. משהו בתוכי מרגיש כמו ביצת הפתעה בלי הפתעה. אתה פותח בציפיה גדולה ובפנים ריק. הוא לא נראה לי שמח, או מאושר אז חיפשתי מישהו אחר קורן, אבל גורנישט. מיש...

נגן רחוב

פעם אחת ניגנתי ברחוב. בעצם פעמיים ניגנתי ברחוב. יהיו שיגידו שיש בזה משהו עצוב, אולי אפילו מעליב, אבל לא ממש אכפת לי, אני חושב שזה נפלא. אתם מכירים את זה שאתם חולפים על יד נגן מבוגר, יתכן שעלה מרוסיה או מפרברי אוקראינה, הוא ישוב על כסא מתקפל שעליו מונחת מגבת, אוחז את הכינור ביד אמן, כמו בשיעור מוזיקה מוקפד, ומנגן ברצינות תהומית כשמולו ניצב מעמד תווים מקצועי הגדוש ביצירות קלאסיות. אתם מתלבטים אם לזרוק מטבע, אם להצליב מבט נבוך או לעשות עצמכם כאילו לא הבחנתם בו. לעתים אתם נעצרים לרגע להקשיב ואז הרגע מודה לכם על החסד הקטן שעשיתם איתו. יש לנו נטיה לראות דווקא את הדברים המופלאים באור הפוך. אני יכול להעיד, כנגן רחוב לשעה קלה, שאם יש דבר נפלא זה לנגן לאנשים שאתה לא מכיר. בתחילה אני מודה, התגנב חשש לליבי שמא מישהו שמכיר אותי יראה אותי כך באמצע הרחוב, אך עד מהרה חשש זה התבדה וזכיתי להנאה הגדולה והפשוטה שבנגינה, ולהרגשת הנתינה העצומה והמשמחת, המרחיבה את הלב. זקן שחלף במקום ונזכר בשיר ישן מהעבר או ילד שרואה לראשונה כלי נגינה, זוג שמבקש מנגינה מיוחדת, או מישהו שסתם מחייך במבוכה וממשיך...

אלבום החיים

חיינו הם אוסף רגעים, וכל אדם נושא עימו פיסות מאלבומי חיים של אהוביו. הוא נושא אותם איתו בכל מקום ובכל זמן, ודרך כל העולמות. הימים האחרונים מראים לנו כיצד אלבום החיים של כולנו קשור זה בזה. כיצד כאבם של אנשים אחרים ובעיר אחרת, שמעולם לא פגשנו, חותך ודוקר בלב כל אחד מאיתנו. סיפור חייהם שזור בסיפור חיינו. וכך גם השמחות. בכל פעם שאתה מזדמן לאיזה נס או שמחה אצל זר מוחלט אתה מזיל דמעה כאילו היה הוא בשר מבשרך. כאילו היינו גוף אחד. אני מוצא את עצמי מתבגר לנוכח האירועים. פעם אחר פעם אני נדהם מהאכזריות והשנאה המתגלה על ידי אלו המכנים את עצמם "בני אדם". פעם אחר פעם אני נדהם לגלות שהם צצים כל יום מחדש ואכזריותם מתגברת. בדרכם הנוראית הם מגדירים לנו היטב באיזה צד של האנושות אנחנו נמצאים. אם אנו כואבים מותה של ילדה תמימה, מתפלל או סתם בן אדם תמים, גם אם הוא לא יהודי, אנחנו בצד הנכון. וכן, אנחנו בצד הנכון בלי שום ספק. יש עוצמה בצד שלנו, הוא שואף לחיים. והחיים שואפים להתקיים ולהתפתח. והצד שלהם אין לו תקווה ואין לו רפואה ולבסוף הוא ישמיד את עצמו. כל הסיפורים האלה על מלחמות גדולים עלי. לא ...

דוכן המיצים של אורי

בכניסה האחורית לשוק רמלה שוכן דוכן המיצים של אורי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו התור היה עמוס בצמאים סבלניים כמותי וכשהגיע תורי הזמנתי בהתרגשות מיץ גזר. אורי שלף את השורשים הכתומים והטריים מתוך קערת מים קרים וביד מיומנת סחט אותם לכדי כוס משקה פלסטיק של בריאות ואושר. "כמה זה עולה?" אני שואל את אורי והוא משיב מיד "5 שקלים". בכל מקום אחר מוכרים את אותה הכוס ב 16ש"ח ואפילו 20 ש"ח חשבתי בליבי, ותחושת גאווה מילאה אותי על העסקה המוצלחת שביצעתי. יש מחשבות שאתה לא משתף עם אחרים שלא יחשבו שאתה קמצן, אבל מה לעשות שאתה חושב אותן? אז שיישאר בינינו. בכל מקרה, אני משלם, מודה לאורי על עבודתו וממשיך לדרכי. "חכה, חכה רגע" קולו מהדהד בין ארגזי העגבניות הנעים לכיוון השוק והוא ממשיך "תשתה חצי כוס ואני ממלא לך עוד כי נשאר ". אני עושה כדברו ומביט שוב באורי הממלא בשנית את כוסי עד גדותיה. יש לי נטייה להביט באנשים ולנחש את עברם. העובדה שאני תמיד טועה אינה עוצרת אותי ופעם אחר פעם אני רואה בעוברים ושבים מלכים, רוזנים ונסיכות נסתרות. הפעם תורו של אורי. אני מביט בא...

שמנמנים אוהבים גשם

מאז ומתמיד אהבתי גשם. או קי כמעט תמיד. בתור ילד אהבתי לצייר מעגלים על חלון עטוף באדים, לקפץ בשלוליות ולנער את המטרייה לכל כיוון מהטיפות שדבקו בה. זכורה לי במיוחד צביה, אם הבית של בית הספר היסודי, שהייתה מזמינה אותי לחדרה ומאפשרת לי לבחור מבין המטריות האבודות שנשכחו. בשנות הנעורים אהבתי להביט בגשם מול חוף הים ולהציב סיגריה דולקת בקצה הגיטרה, כמו קטורת מרגיעה, אף על פי שלא עישנתי. בצבא שנאתי את הגשם, במיוחד בשמירות, ובמיוחד בפעם ההיא שרצתי עם שני קידבקים במעלה הבסיס ביציאה הביתה. בשנות השמנמנות שלי חיכיתי לגשם כדי להסתתר תחת בגדים רחבים וכשרזיתי נותרו עדיין אותם הבגדים הרחבים הנושאים איתם את האיש החביב שהייתי. מנקה חלונות חרוץ אמר לי פעם שיש בישראל רק עשרה ימי גשם בשנה ואני די סומך על דעתו. אז מה יש בו בגשם שאנחנו לפעמים כל כך מחכים לו ולפעמים כל כך שונאים אותו. הרי הימים הבודדים האלה שהוא מופיע כל כך חמקמקים. ממש כמו חיינו החמקמקים. חקלאים מייחלים לו, מאמינים מתפללים אליו ומשוררים כותבים עליו. נדמה כי הגשם בשביל כל אחד הוא משהו אחר. אבל הוא שם. תמיד. בכל פעם אנחנו רואים בו את מי שהפ...

חייו האפורים של לבן שחורי

לבן עבד בדואר. היו לו חיים אפורים ומשעממים. הוא היה אדם ישר שתמיד עשה את עבודתו נאמנה עד שיום אחד לא עמד בפיתוי ואימץ בלי אישור מעטפה צבעונית במיוחד. יש שיקראו לו גנב יש שיקראו לו נועז. הוא הסתיר את המעטפה בכיס הפנימי של המעיל הישן והמתין לסוף היום. כשהגיע לדירת החדר הקטנה שלו, הקרובה לסניף הדואר המקומי, הוא השתהה שעה ארוכה עד אשר פתח אותה בזהירות ונדהם. המכתב נועד בשבילו. הוא לא יכול היה להירדם והיה לו לילה לבן. לא אספר לכם מה היה כתוב במכתב, רק אגלה שבאותו היום ממש, לאחר שלושים שנות עבודה מסורות, הוא הודיע לממונים שהוא יוצא לדרך חדשה. למחרת הוא הכין תיק קטן עם כריכים ליומיים, נעל את נעלי הספורט הישנות שלו, אותם הקפיד לצבוע כדי לשמר להן מראה חדש והמתין בתחנת האוטובוס. אחרי שעה של המתנה הבחין כי שום אוטובוס לא עובר ונזכר כי שבת. הוא חזר לביתו מאוכזב וחזר שוב ביום ראשון לתחנת האוטובוס. הוא עלה על האוטובוס הראשון שעבר, מבלי להסתכל על המספר והמשיך עם האוטובוס עד לתחנה האחרונה בעיר אחרת, זרה ולא מוכרת. הלילה ירד עליו והוא לא נעלב. הוא מצא ספסל חום שהיה לו לבית למשך הלילה, וכל אותו הז...

טרקטור

האמת לא חשבתי שאכתוב על טרקטור אי פעם, אבל כנראה שהשעות הליליות האלה עושות את שלהן. אם אתם חושבים שאני מתכוונן לטרקטורים האלה, הגדולים, אלה שמובילים חול אתם לא בכיוון. אני מתכוון לטרקטורים האלה של הילדים שהיינו רבים עליהם בגינה ולפעמים גם בוכים בגללם. אם פעם היו חוטפים לנו אותם מהיד זה היה נראה לנו סוף העולם. אבל גדלנו מאז, ואם היום ייקחו לנו טרקטור קטן מהיד סביר להניח שזה יראה לנו די זניח. גם היום קורים לנו דברים שעוד כמה שנים יראו לנו כמו הטרקטור הקטן הזה מהילדות. יש איזה קטע בחיים האלה. הייתי אפילו מגזים ואומר יש איזה קטע קטע בחיים האלה. אנחנו קמים בבוקר ופתאום קורים לנו דברים. כל יום אנחנו קמים לאיזה סיטואציה חדשה ואחרת, ואנחנו צריכים להתמודד איתה. כל פעם שסיימנו להתמודד עם אחת פתאום צצה אחרת. עכשיו, אני שואל את עצמי "נירקה, איך לראות את הדברים נכון?" ובכן, בשנים האחרונות הופיעו אלפי מורים רוחניים עם עיניים בורקות שיודעים את האמת, הם פרסמו ספרים עם עטיפות מושקעות, הפיצו הרצאות איך להפוך את חיינו לטובים יותר ועוד. מה אגיד לכם? אתם ודאי כמוני, ניסיתם את כולם ואתם ממשיכי...

הרגע הגדול של הלב

יש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון אבל את המדינה הכי מתפוררת. המציאות שאנחנו חיים בה מטורפת לגמרי. ההרגשה הכללית היא של עתיד לא ברור, של הנהגה חלשה ומבולבלת ושל ציבור מיואש. מיד כשנדמה לנו שזכינו ליום של שקט ושלווה אנחנו מתבדים וטרגדיה אחרת מופיעה לנגד עינינו. אין לאן לברוח ונראה שזה רק הולך ומתעצם. אני מוצא את עצמי שוב ושוב כחלק מרקמת עם ישראל, כואב אך נאחז באמונה שהרגע הגדול של הלב עוד יגיע. שרשרת האירועים האחרונה הוכיחה שאנחנו עשויים מחומר מאוד מיוחד. לצערי, השבט שלנו יודע להתלכד רק כשהמצב גרוע. לא ינצחו אותנו. לא בגלל שיש לנו כזה גדול אלא משום שאין לנו ברירה. אבל די ברור שאי אפשר להמשיך לחיות ככה לאורך זמן. ההנהגה הקיימת היום לעם ישראל היא הנהגה כושלת ובכל אחד מתחומי החיים. אדם נורמלי מהישוב מביט על ההתדרדרות ומבין שאנחנו רק בתחילתה של מגמת הסלמה שתלך ותתעצם. אנחנו שוב ושוב טועים כאשר אנחנו מאשימים את כולם. מעולם לא אהבתי להיות הקורבן ותמיד האמנתי שאדם צריך ליטול את היוזמה. וכך גם אומה. מרוב קומבינות והתחכמויות נשארנו עם לבדו. עם מפוצל ומפולג שמתומרן על ידי הנהגה שאין לה שמץ ...

הקפה של דאוד

הקפה השחור של דאוד הוא מהמשובחים שטעמתי. הוא מגיש אותו עם בריק קטן, (היהודים קוראים לזה בטעות פינג'אן), וכוס יפה מזכוכית. בית הקפה שלו נמצא בחלקו האחורי של ביתו הגדול, הפונה לשדרת החנויות התוססת על הציר המרכזי באבו- גוש. מעטים יודעים אך מוצאם המקורי של תושבי אבו- גוש הוא מצ'צ'ניה ובמהלך מלחמת השחרור הם עמדו לימין ישראל וחלק מבני הישוב משרתים עד היום בצה"ל וזרועות הביטחון. למה אני מספר לכם את זה? כי אתמול זרקו שם אבנים. ומה קשור דאוד לכל הסיפור? הוא לא קשור. הוא רק רוצה להביא את הקפה הכי טוב שיש ולחיות חיים שקטים. לפי האמונה היהודית הייתה תקופה בה הונח ארון הברית על גבעה בישוב, היום עומדת שם כנסיה שמארחת מפעם לפעם הופעות חיות של בני אדם. ארקאדי גאידמאק תרם לבניית מסגד מוזהב ומפואר שבנייתו בשלבי סיום בימים אלו. מוכתר הכפר יושב כאחד העם בפרלמנטים המקומיים ויהודים מכל רחבי האזור מרגישים בכפר כמו בביתם. אנשי היישוב מאירי פנים גם בלילות ואוויר ההרים הרענן והנקי הוא מהתרופות הנפלאות ביותר לנפש המבקרים. כל אלה הופכים את המקום המרתק הזה לחידה שקסמה רק הולך ומתעצם עם השנים. ...

בחסות החשיכה - זכרון מעמדת שמירה

יש משהו מיוחד בשעות המאוחרות של הלילה. אולי זה השקט, אולי האוויר הקריר והנקי ואולי זה המרחב החדש שנפתח למחשבות טריות. תוך כדי כתיבה אני נזכר לפתע באחת השמירות בצבא, שמירה שלא ברור לי על מה היא שמרה, אך שם למדתי שיעור על חום אנושי. באחד הקורסים הראשונים העלו אותנו על אוטובוס ואמרו שיש צורך בקורסיסטים לשמירות. זה היה באזור ירושלים. ירד גשם זלעפות ועשיתי את דרכי לכיוון העמדה. בכיסים הרחבים החבאתי סוכריות, טויסטים ומקופלת למרות שהיה אסור. הייתי חייל שמנמנן. כשהגעתי לעמדת השמירה חייל אלמוני שהמתין להחלפתו המתין לי כשידיו בכיסיי החרמונית, נשקו נח בהצלב, הוא הודה לי שהגעתי בזמן ועלה במעלה הגבעה לעבר חדר הכוננות כדי להמשיך בשנת ישרים. נכנסתי לעמדת השמירה החמימה, החייל ששהה שם, לא נעים להודות, לא היה נאה במיוחד אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לא העלתי את הנושא בפניו, הרגיש לי לא נכון ונדמה לי שצדקתי, אני מקווה שגם אתם חושבים שעשיתי את הדבר הנכון. שמרתי את זה לעצמי. כשנכנסתי לעמדה הבנתי די מהר שהחייל שוהה כאן פרק זמן ממושך, העמדה הייתה מסודרת, המטבחון הקטן היה מבריק, גליל פלנלית וטוסטר עם לחם ...

על קו התפר

בשנים האחרונות אנחנו חיים על קו התפר. בין חלומות גדולים ומציאות מורכבת, בין הצלחות מרגשות ובין אכזבות כואבות ולעתים אף השקט מתעתע ומופר על ידי טילים מתעופפים. אני מתהלך ברחוב. מביט באנשים. הם נועדו לחיים של הבטחה. אך המציאות, אוי המציאות, היא היחידה המפרידה בינם לבין האושר. ומה הוא האושר אם לא סך הרגעים בהם הרגשת נאהב. וגם אני כמותם, חולם בינתיים בארץ המובטחת על ימים אחרים. מנופף את ידי לחבר ברחוב, פותח דלת לשכן, מחייך לפעוט בעגלה וזורק פירור ליונה. חוסר הידיעה לאן כל זה מוביל מותיר בידי ברירה פשוטה. לעשות טוב. ככה בקטנה בכל צעד וצעד. בלי הרבה רעש ומחיאות כפיים. יש מצב שאני לא מענין אף אחד חוץ מאותה יונה. אבל מי יודע, אולי היא תביא שלום. יש משהו לא פתור בקו התפור הזה. הרי התנועה הזאת בין העולמות היא זו הדוחפת והמניעה קדימה. מה שווה חלום אם אין מציאות להגשים בה? מה שווה הים אם אין חוף מבטחים לשאוף אליו? מה שווה החוף אם ממנו לא נשקף ים אינסופי החתום בשקיעה כתומה? לאחרונה התרבו השאלות. ההרגשה כי אין הנהגה לעם הולכת ומתעצמת, נדמה כי אנשים פוסעים על קו התפר בין ייאוש וייאוש גדול י...

ז'אן

ז'אן הציל את חיי. הוא גר דלת מולנו שנים ארוכות עד שנפטר. וכך פתאום באמצע החיים, אני נזכר בשכן שהיה יוצא עם רובה צייד וחוזר עם ארנבת לבנה אחרי שעה. סביר להניח שיש לכם דברים חשובים יותר לעשות, אבל אם אתם רוצים לדעת איך אולי גם אתם הצלתם חיים של מישהו אתם מוזמנים לקרוא את הטור הבא. בילדותי אהבתי לנסות דברים מוזרים. הכנסתי דיסקית צבאית לשקע כשאני עומד יחף, בעטתי בבטון במקום בכדורגל ונגחתי בכדור ברזל שהייתי בטוח שיש בו הליום. אך פעם אחת התעלתה על כולן כשעמדתי עם רגל אחת על כדור ביליארד מיניאטורי. נכון, אתם רואים את הנולד, מספר רגעים לאחר מיכן הגיעה לסופה אחת מקריירות האקרובטיקה הקצרות בעולם לאחר שאיבדתי שיווי המשקל ונחבלתי מתחת לאוזן. למרות שהאירוע לא צולם תאמינו לי שכאן בדיוק נכנס לתמונה ז'אן. הוא עצר את פרץ הדם וכנראה הציל את חיי, או לפחות כך אני רוצה לחשוב. אז הבנתי. ז'אן לא רק צד ארנבות. היה לו עוד צד. אבל לא רק הוא. כשאני מתבונן באנשים ברחוב אני יודע שלכל אחד מהם יש צדדים. יש סודות. יש חטאים ופסגות של קדושה. רבים מהם עשו דברים גדולים. רבים עוד יעשו. ככה זה, כשאני הו...