ניר חכם בלוג אישי

"תכתוב, תזרום אל תהנדס את המילים, תכתוב אמיתי, פשוט, מהלב". לפעמים אני נזכר בשיחה הנפלאה הזאת עם ידידה חכמה. זה היה לפני הרבה שנים וזה עדיין מהדהד בי. מילים כאלה נשארות איתך לתמיד.  האם הכתיבה שלי מספיק אמיתית? איך מגיעים ללבבות האנשים?  האם יש צורך בכך בכלל או האם כשכותבים צריך פשוט לכתוב כמו שעץ הוא פשוט עץ,  כי זה פשוט מי שאתה. האדם חדור מטרות אינסופיות ונוטה יותר ויותר לשכוח לשהות בפשטות במהותו הנוכחת,  הפשוטה ומלאת החיות האותנטית שלו. האהבה לכתיבה היא כאהבת דוד ויוהנתן. חזקה, נצחית, פלאית. עומדת במבחן הזמן. יש משהו מיוחד במלאכת הכתיבה. כל פעם זה מגיע ממקום אחר בתוכנו. פעם מהרגש, פעם מהשכל, פעם מהנסתר. כן, יש פעמים כאלה בהם אתה מרגיש שזה לא אתה הכותב. שאתה רק האוחז בעת הממלא את תפקידו. בימים האחרונים אני מרגיש איך אחרי תקופה ארוכה של שתיקה עולה השקיקה לחזור ולסדר את המילים בזו אחר זו לכדי תמונות רגש חיות. שלכם ניר.

בתי קפה אני רואה בתי קפה כהכנה לשלב גבוה יותר בחוויה האנושית. הרי מה זה בעצם בית קפה?  בבית קפה יושבים אנשים מכל הסוגים, יחד, כל אחד עם מחשבותיו או עם אהבותיו כמו בית תפילה קטן המאגד אליו את כולם. הקפה הוא רק חלק מהסיפור הגדול יותר והוא האנשים, הריקמה השלמה שלהם. היכן אפשר להרגיש היום ככה? או בבית תפילה או בהופעה או בהתכנסות אנושית רבת משתתפים. משהו בחוויה הפנימית של האדם שואפת לחיבור עם שאר חלקיה. בבית קפה זה נעשה בעדינות. שם אתה לא נאלץ לבצע פעולות אקטיביות ואתה נדרש פשוט להיות. פשוט לשבת, להביט בעוברים ושבים, לחשוב מחשבות עצמאיות, לפעמים נאות ולפעמים נעות לכל כיוון. ובנוסף לכל זה ללגום מהקפה. בכל פינה על פני כדור הארץ, ישנם בתי קפה בהם אתה מתיישב ומיד מתמוסס לתוך החוויה האנושית של אותו המקום. האויר, המוסיקה, הריחות, תווי הפנים של האנשים, מחשבותיהן המשוטטות במרחבים, השקט בתוך ההמולה. יש כאלו המוציאים בבית קפה קפה ויש כאלו המוצאים בו בית.

 שלום לכולם:)  אחרי שנים ארוכות שהבלוג שלי היה על אש קטנה, נסתר מעיני כל, אני חוזר לכתוב כאן. יהיה נפלא ומרגש ואתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחר הדברים. שבוע מבורך:)  hello everyone :)  After many years that my blog was on a small fire, hidden from everyone's eyes, I am back to writing here. It will be wonderful and exciting and you are invited to continue and follow things. Have a blessed week :)

שקד היה טבעוני. הוא הקפיד קלה כבחמורה לאכול ירקות, פירות וקטניות. הוא אפילו למד להנביט. יום אחד הוא נחנק מבוטן ומת. כל אחד מאיתנו מידי פעם מתחיל משהו בהתלהבות גדולה ותוך זמן קצר זה דועך ובקול ענות חלושה מגיע אל סופו חסר התהילה. אני זוכר ימים בהם החלטתי שאני מתחיל לשחות. יום ראשון. שש בבוקר. אני עומד בכניסה לקאנטרי, מוכן ודרוך לשלושים בריכות בסגנון פרפר. תיק. נעלי מדוזה. משקפת ביד ימין, כובע-ים ביד שמאל ואטמי אוזניים מסילקון דחוסים כבר באוזניים. "מחכה למישהו?" שואל אותי השומר "כן אני מחכה שיפתחו להתחיל לשחות" אני משיב בחיוך מרוצה תוך ביצוע מתיחות קלילות של שרירי התאומים. "אני מקווה שיש לך סבלנות כי פותחים מחר" הוא ממשיך ."לאן אתה חותר?" אני שואל והוא ממשיך לסיור הבוקר ומסנן כבדרך אגב "היום מנקים את הבריכה". אתם בטח גם מכירים את זה. אולי החלטתם להתחיל לדוג וחיפשתם חלזונות בשדה, או שהחלטתם שאתם מצטרפים לחוג צפרות והשקעתם במשקפת, ואלה שפתאום מתחילים לרכב על אופניים, אוי... אלה עם האופניים... קונים את הטייץ הצמוד עם נעלי סטפס ונכנסים ל

כסלו הוא חודש החלומות. זה לוקח אותי לימים בהם הייתה מונחת מחברת קרוב למיטה שלי, כדי שאזכור את כל פרטי החלומות... מאז ומתמיד חלומות סיקרנו אותי. קראתי על זה. ניסיתי לזכור פרטים רבים ככל שניתן כשהקצתי משנתי, ואפילו פעם ממש התכווננתי לפני השינה כדי להזמין חלום שבו אני מרחף. אהבתי מאוד להציע מניסיוני העשיר בפירוש חלומות לאחרים, עד אשר התחילו להגיע אלי אנשים עם חלומות מוזרים שהתחילו כך :"אני מחופש לליצן רוסי עם פאת קרחת, עומד על עמוד חשמל בלב ים, ושורק מבין השיניים. מה אתה חושב שזה אומר?" כמעט שליש מחיינו אנחנו חולמים, אז סביר להניח שיש בזה משהו. פרויד והפסיכולוגיה המודרנית עסקו רבות בסמלי החלומות, המיתולוגיות השונות העניקו לזה מקום רב בספרות ואף בתלמוד ישנו פרק ידוע ומופלא הנקרא "הרואה בחלום" (מסכת ברכות פרק ט'- ). החוט המקשר בין החלומות למציאות הוא מבלבל. לפעמים החלום כל כך מציאותי ולפעמים המציאות נראית כחלום. העובדה שניתן מקום לחלום ביהדות מרגשת אותי. חלום הוא דבר חמקמק. תמיד עולה השאלה האם יש בו משהו או שאין בו דבר. ואולי יש בו משהו אם אתה בוחר לגלות בו מש

בדרך העולה לירושלים, על מחלף לטרון ועל חורבותיה של עיר רומית עתיקה, התמקמו להם כמה נזירים. הם מכנים את עצמם "קהילת בני האושר". רוב האנשים לא שמים לב למנזר הישן, משום שמבחוץ זה נראה כמו אתר עתיקות משעמם במיוחד, אך כאשר נכנסים למתחם מגלים כי סיפורו של המקום מתחיל עוד לפני אלפי שנים. המאמינים מאמינים שישו קם שם לתחייה אז למה לי לבאס אותם? האזור כולו טובל בירוק, עצי תאנים חבואים ידועים למטיבי לכת, תצפיות על קו החוף מתגלות למשוטטים, ומיני ציפורים נדירות מכסות את האופק בעונת הנדידה ומושכות אחריהן צלמים ומשפחות חיוביות עם משקפות מאמריקה. ציטוטים מהברית החדשה מופעים על פרוספקטים ושלטים ומקבלים את פני המבקרים, ואני מנסה לברר עם עצמי מתי הפכו הדתות מאמת פשוטה למערכת שיווק מטורפת. עם השנים למדתי שאם משהו טוב, ויש בו אמת, הנשמות מוצאות את הדרך אליו. אני מסתובב קלות, רואה נזיר שבו"ז עם גלימה לבנה נושא דלי, מסונג'ר לעבודה במשק. משהו בתוכי מרגיש כמו ביצת הפתעה בלי הפתעה. אתה פותח בציפיה גדולה ובפנים ריק. הוא לא נראה לי שמח, או מאושר אז חיפשתי מישהו אחר קורן, אבל גורנישט. מיש