ניר חכם בלוג אישי

מים אהבה חום פרח חיבוק מבט  יד תומכת שקט כדי להקשיב שיר שנכתב בנשימה אחת. לפעמים מעט יכול להיות הרבה לפעמים הוא הכל. 

אחד הזכרונות האהובים עלי נשלף מזכרון עבר מיוחד מאוד. נשלחתי לאבטח ישוב בבקעת הירדן, אחרי שמישהו הבריז ברגע האחרון.  באותו הרגע זאת הייתה באסה גדולה אך עד מהרה זה התחלף לחוויה מרוממת נפש. הישוב היה ממוקם במרכז הבקעה ולדעתי זה שעה וחצי מהמקום הקרוי קאסר אל יהוד, המקום בו לפי הנצרות עם ישראל חצה את הירדן בדרכו לישראל. די מהר התמקמתי בחדר ויצאתי להחליף בשמירה חייל אחר. השקט, הנופים והאוויר הנקי היו מתת אל בימים רחוקים אלה ואני נושא איתי מאז זכרון של ארץ בראשית שעדין לא חוללה. רק קסטה ( כן... אני מהימים של הקסטות) של התקליט "מעברים" ליווה אותי בשמירה. המוזיקה תמיד הייתה אות שפיות מחיים אחרים במיוחד בשמירות האינסופיות.  ביום השני חקלאי מהישוב שהוא גם רכז הביטחון, לקח אותי לסיור בשטחים הפתוחים. המרחבים היו נהדרים, פתוחים ובהם שורות שורות של גידולים חקלאים. "שלוף לך בצל משם" הוא אמר לי ואני קפצתי ושלפתי מהאדמה בצל מצופה באדמה רטובה וחיה. ריח האדמה והמגע בה היו רעננים ומלאי חיות ונחרטו בי בעוצמה. אתמול פגשתי במקרה חקלאי שהזכיר לי את החוויה, את הקשר לאדמה וכמה בישראל קשה להיו...

כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמגזים עם סופרלטיבים.  גם אני מכיר מישהו כזה ואני חייב להגיד לכם, בחיים, אבל בחיים ! לא ראיתם בן אדם כזה. הוא נותן סופרלטיבים לעצמו, וואו איזה סופרלטיבים הוא נותן לעצמו, יאללה איזה סופרלטיבים. כמעט כל פעולה שלו מלווה בהעצמת יתר החל מפעולות פשוטות של הכנת קפה ועד למשימות מורכבות כמו הצלחה בתיקון נברשת בבית.  הוא נותן גם סופרלטיבים לאחרים, הכל בגדול. סופרלטיבים לא עולים כסף. תשאלו את זאת שהוא אמר לה "רזית קצת?" והיא ענתה "כן...קצת, אני אחרי קיצור כיבה והורדתי 50 ק"ג ( סיפור אמיתי...). או את הפעם ההיא שאיחל מזל טוב בהתלהבות לזוג עם הילדים "הנכדים שלכם מדהימים, הילדה דומה לאבא" ואת תשובתם המהדהדת "הם הילדים שלנו, התחתנו מאוחר". איש הסופרלטיבים נוטה להמליץ בהתלהבות  על מקומות בהם היה ובמיוחד מסעדות שנסגרו. נטייתו של איש הסופרלטיבים להעצים מצבים שאינם מצריכים העצמה מעצימים את הצורך בחוסר העצמה. תמצאו לכם איש סופרלטיבים 😊 ותמסרו לו שהוא הכי הכי הכי מתוק בעולם. 

הרבה פעמים, כשמישהו אומר לי "תשמע הייתי גר בחו"ל או אני עושה רילוקיישן לאי בודד, אני מיד נזכר בירושלים. לי יש את ירושלים שלי. כמו שעוזי חיטמן שר "אלוהים שלי". לכל אחד יש את הירושלים שלו. לאחד זה כמיהת הדורות ולשני זה רק לברוח למרכז, לאחר זה יד ושם  ולשני בית קפה קטן קרוב לנחלאות.  עבורי ירושלים היא החלום, התקווה והשאיפה למשהו לא ברור שאנחנו מצפים לו שיגיע. זה אולי גאולה כפי שניבאו הנביאים ואולי זה פשוט רוגע ושלווה שתחזיר לנו את האמונה שכאן זה גן העדן האמיתי, למרות שזה כרגע מקום לחוץ וקשוח.  כך או כך אני מרגיש שאני חייב להישאר קרוב, שלא אפספס משהו טוב כשהוא מגיע. אני אוהב להרגיש קרוב לירושלים. אני משתדל אחת לכמה שבועות לקפוץ ולוודא שכל האבנים במקום. זקני נחלאות, שיד הזמן ליטשה את בגדיהם, יעידו כי ראו אותי משוטט בדרכי למחנה יהודה בין בתי הכנסת המשפחתיים. כמה פעמים בעבר ניסיתי לאסוף אויר בכיסים ולקחת למרכז, לתפוס שיחה עם עובר אורח ולהתעכב על ציור קיר קרוב לבצלאל ולאסוף איתי כמה חוויות עליהם אמרו שהם סוד האושר.  Jerusalem באנגלית זה מלא גלורי, ממש נוצץ.  אם תגיד שמו...

ספר גדול שהיה מונח עשרות שנים בסיפריה הביתית לא גרם לי לגשת אליו, לפתוח ולבקר בעולמה של רחל המשוררת.  היתה זו יד הגורל, שבדרך מקרה, כמעט בלי כוונה משכה אותי לגלות את קסמה של המשוררת הנדירה. היה זה כמו חוט שנמשך ונמשך ומושך ומושך, פעם אני אותו ופעם הוא אותי, לגלות, להתחבר ולצלול לתוך נימי נשמתה של רחל, או בשמה המלא רעיה רחל סלע בלובשטיין. מעולם לא הייתה דמות שנסחפתי אחרי יצירתה, סיפור חייה ובעיקר הנקודות שעוררה בי, כפי שעשתה רחל. העיסוק בכתיבתה ובתקופה בה חיה ופעלה החזיר אותי לארץ ישראל, לפני שהייתה מדינה.  זה החזיר אותי לאנשים העוצמתיים, לנופי הבראשית, לחלומות ולתקוות. בכל מגע באחד משיריה מורגשת עוצמת הרגש, הטוטאליות באהבה, באכזבה ובחלומות. יש בכוחם של שיריה לעורר ולהזכיר לנו עוד צבעים וקולות שהתעמעמו בדורות האחרונות של תנופת הבניה וסלילת הכבישים והמחלפים. היא מצליחה להחזיר אותי לשקט בלילה, מול כנרת נקיה, לאהבות ראשונות ונאיביות חסרת מעצורים. כמה יפה יצירתה. כמה הייתה יפה נשמתה.

מנגינה נעימה של חלילן דרום אמריקאי מצאה את דרכה לאוזניי. המנגינה נשאה עימה את נשמתו הטובה של החלילן. יכולתי להרגיש את ההרים בהם גדל, את הנהרות ואת רוח אנשי הכפר. אפשר היה לחוש בנקל בטוב ליבו. איך? בטח תשאלו אותי, איני יודע.  אך אפשר היה לחוש בזה בחוש פנימי, לו לא נתנו עדיין שם של ממש.  מנגינות נושאות איתן סיפור חיים שלם אם מקשיבים באמת, הן נושאות עימן ניצוצות מנשמת הכותב כמו היו זרעי פרחים שנועדו למחוזות ספר רחוקים.  כפי שאנו צופים בציור מפעים, טועמים עוגיה עדינה או קוראים מילים מרגשות כך במנגינות. ישנן דרכים רבות בהן ניצוצות הנשמה שלנו מוצאות את דרכן מעבר לים ולזמן לנשמות אחרות. גם אם נדמה שהמילים שלנו, המנגינות והיצירה נעלמות לתוך אוסף אינסופי של מרחב אבוד אין זה כך. מתישהו, איפשהו, מישהו יחווה את יצירתנו החיה.  המופלא הוא שנחוש זאת היכן שכבר נהייה...