ניר חכם בלוג אישי

אחד הדברים המדאיגים זה שאי אפשר לברוח מדאגות. זה בנוי כחלק מהמערכת שלנו, זה שם. יש כאלה שזה מנהל אותם, יש כאלה שמנהלים את זה. כך או כך זה שם. הדבר המעודד הוא שמרבית הדאגות מסתברות לבסוף כמחשבות שהעצמנו בתוך עצמנו שלא יצא מהן דבר וחצי דבר. אמר לי פעם יהודי חכם "דאגה בלב איש, אם יכול ישאנה ואם אינו יכול ישיחנה" (מהמילה ישיח, ידבר את הענין).  נטייתן של המחשבות לגדול ולתפוס מרחב בעולם הפנימי שלנו, לקבל עצמאות והשפעה על כל מימדי חלקינו הפנימיים ולפגוע ביכולתנו לראות את הטוב, האור והברכה. אם בכוחנו להתבונן במחשבה מהצד, זה יאפשר לנו לראות באור נכון את מידתה הנכונה של הדאגה ובעיקר את שורשה. לעיתים דאגה היא הזדמנות לקחת מושכות על ענין ולטפל בו כשהוא עדיין קטן לפני שיגדל ויהפוך להיות פרא גדול.  שמעתי פעם סיפור על איש בודד ומודאג שישב על ספסל ברציף הרכבת ובמוחו רצו שלל סרטים ואירועי קיצון, כולל מותו על ידי כרישים. זאת למרות שחי במדבר והסיכוי לכך היה קלוש. בזמן שישב הגיע איש נדיב בגלימה לבנה ורצה לתת לו מטבע זהב אך הוא היה נוכח בדאגתו והתעלם ממנו.  לאחר מיכן עברה עלמת חן שראתה מבעד ל...

היום פגשתי שני הודים מתוקים. זוג, עם ילד. הם סטודנטים שכבר 4 שנים כאן והתאהבו. בארץ ישראל. בשנים הכי קשות הם החליטו להישאר בארץ ולא לנסוע לאשראם במולדתם.  יש כאן משהו שהם אוהבים. הם אוהבים את האנשים, את האנרגיה, הארץ טובה אליהם. הם אפילו נתנו לבנם שם של יהודי.  בעודנו עומדים ומדברים אני חושב על למעלה ממאה אלף ישראלים שעל פי הנתונים עזבו בשנים האחרונות את הארץ.  צעירים ומבוגרים שעייפו מהמצב, מהמלחמות מתחושת ההתשה הכללית במדינה. צריך להיות קצת משוגע וקצת מאוהב בארץ כדי להישאר בה, זה אפילו קצת נגד ההיגיון, אך זה חזק מאלו הבוחרים להישאר בארץ. זה לא חובה להישאר בארץ. אתה יכול לעלות על מטוס ותוך שעה לשכב מול חוף יווני לשמוע הדים של טברנה רחוקה וליהנות מהחיים. האומנם?  היכן נמצאות המחשבות שלנו כשגיבורי ישראל, נערים צעירים ואמיצים רצים לתוך האש והסכנה? אנחנו באמת יכולים להיות במקום אחר?  ארץ ישראל אינה משהו הנמצא מחוץ לנו.  היא חלק מהעצמי הכי מחובר שלנו. לכל מקום אליו נוסע יהודי הוא נושא איתו חלקים מנשמת הארץ.  וכשיהודי עוזב גם הארץ מתגעגעת אליו. וההודים?...

 הדבר הוודאי ביותר בימים אלה זה חוסר הוודאות. אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים לגביו זאת העובדה שאנחנו חיים בימים בהם לא ניתן להישען על המערכות והמסגרות הישנות אשר הולכות ומתפרקות לנגד עינינו. כל המשענות עליהן נשענו הן כמשענת קנה חלול ביום פקןדה. המדינות הנאורות ביותר הן המעוררות ביותר. מתחת לפני השטח, כמו יד נעלמה של עדת חפרפרות כורסמו מדינות שלמות והן כרגע מונחות על פני שכווה דקה של דימוי עבר שעוד מחזיק מעמד באופן זמני. המבנים המוכרים של הכלכלות הולך ומשנה צורה ורבים הגופים אשר רוכשים זהב ומתכות יקרות כדי להכין את עצמן למשבר המבשר שינוי.  התאים המשפחתיים המסורתיים מנסים להאחז במסורות העבר ונדמה שהתא המשפחתי הידוע והמוכר הופך להיות חריג בנוף הכללי ולעיתים אף לנווה מדבר מרענן, תלוי עבור מי.  שוק העבודה משתנה לנגד עינינו במהירות ותוך שנים ספורות רבות מהתעסוקות הקיימות יחליפו ידיים אנושיות ברובוט חביב עם ריקמה אנושית מזיעה.  ואנחנו? מה יהיה איתנו? על מה נישען?  ובכן זאת תיהיה הזדמנות לחזור לטבע המקורי שלנו, לרוח, לתדר, להיותנו יישויות של אור ואהבה המקושרות למשהו הרבה...

אני מוצא את עצמי פחות ופחות בקשר עין עם העולם סביבי. לאחרונה אני שם לב לבני נוער וצעירים שחוצים את מעבר החציה מבלי להסתכל לצדדים, גם מבוגרים השקועים במשימות או קשישים בזכרונות.  אני מחפש את הקשר שבא להגיד בלי מילים "ראיתי אותך, אתה יכול להמשיך הלאה" אך מבטיי חוזרים ריקם והם, האנשים, לרוב ממשיכים בתנועתם. קשר עין הוא חזק ועוצמתי, ביידיש אומרים "העיניים מדברות" ויש עוד ביטויים רבים שהמובחר שבהם מתאר את נוכחותו של אלוהים בארץ ישראל " עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחריתה". בזכות קשר עין אפשר להתאהב, אפשר להתאכזב ואפשר להגיד בלי מילים דברים גדולים ונשגבים. החיבור הנשמתי הנוצר בקשר העין לפעמים מותיר חותם בלתי נשכח, אנשים זוכרים מבט שהולך איתם חיים שלמים של אהוב או של מישהו כאוב. נקווה שנחזור בקרוב מקשר אין לקשר עין.  שבת שלום ועין טובה לכולם. 

בכל מקום בו אני מתמקם לקפה אני רואה עלם חמודות צעיר או עלמת חן בשנותיה הבריאות ביותר מגלגלת עשבי מרפא בתוך נייר. אני מזהה אותם לפי טקסי ההכנה וחיפוש אחר שותף לחוויה "אתה בא לעשן איתי?" בעבר התעצבנתי עד כלות כשראיתי אותם מתכנסים לאירוע. "מה הם עושים לעצמם?" הידהד בי הקול הפנימי הנקי מניקוטין.  ככל שהשנים עוברות אני רואה בהם כאילו היו אחיי הצעירים, או אחייני האהובים ואני שולח להם חמלה ואהבה והבנה.  השנים האחרונות של הסתגרות הקורונה, מלחמות ותחושה בלתי נגמרת של חוסר יציבות וודאות הביאו כל אחד מאיתנו לחפש בריחה למקום אחר. חלק התחילו לגדל עגבניות בגינה, חלק שינו מקצוע וחלק נעלמים לתוך ענן עשן שמטשטש את המציאות המאתגרת.  זה לדעתי התחיל כבר במעמד מתן תורה " בעמוד ענן ידבר אליהם"... אלוהים מתגלה מתוך ערפל, מתוך חוסר הבהירות השואפת להתבהר. הם יפים וטובים הצעירים האלה, אמיצים עד כאב, יפים כפי שלא היו מעולם. זכינו בהם. מותר להם סיגריה קצת לברוח. שאלוהים ישמור עליהם. 

 לאחרונה יותר ויותר אנשים מדברים על שילובם של רובוטים בחיינו. הגדילו לעשות לאחרונה כשדיברנו על כך שאנשים יוכלו להזמין רובוט בן/בת זוג כדייט. זה כבר קיים. אם זה יהיה מוצלח אז הם ישארו בזוגיות ואם לא הם יזדכו על הרובוט או יכבו אותו לכמה שעות וילכו לישון. המרוץ המטורף של המין האנושי לקידמה מאבד שליטה על עצמו? היכן זה יעצור? למי תגיע הטכנולוגיה הזאת?  אני נפעם מהמחשבה שבילדותי השתמשנו בטלפון עם חוט, פטיפון וכשרצינו לקרוא לחבר היינו עומדים מתחת לחלון. לא רצנו לשום מקום באמת וחווית החיים היתה נוכחת ברגע במלוא עוצמתה. נהנו מהדברים הפשוטים. החוטים הבלתי נראים בין כולנו ודוחפים להתפתחות מתחילים לחוש שמשהו כאן הלך מהר מידי וחזק מידי. נדמה שאנחנו נשאבים לתוך מהלך מוגזם ועוצמתי יתר על המידה. מתוך זה, הרוח האנושית, על שלל כוחותיה ותפארתה, יודעת להתעורר ברגע הנכון, להקיץ נרדמים ולהזכיר ברגע הנכון שאנחנו בני אדם. ואם שכחנו לרגע אדם הוא בנו הראשון של אלוהים. זה המקור, ההתחלה וההבטחה וחשוב שנזכור את זה.