ניר חכם בלוג אישי

שם על גדות הנהר, פירשנו אחד לשניה שירים. איבדנו תחושת זמן, ומצאנו חיים, במילים. ועכשיו, מול הנהר הזורם, שנינו שותקים, ושיר חדש נכתב. תמיד שאלתי בקול, מחשבות שקטות. והיא, מחפשת פירוש משלה, לדברים לא ברורים. שתי ציפורים, אחת בעקבות השניה, עפות בכיוון הזרם. היא אומרת: "תראה, גם בשמים יש מחזרים." שתי הציפורים, משחקות עם זרמי האויר, ונעלמות אל תוך האופק. במקום בו שנינו יושבים, בריכת מים טבעית ובה שני דגים. הם מנסים לתפוס זה את סנפירה של זו, במעגל, במעין מרדף או שעשוע. אני אומר לה, כשפניי בוהות במים הצלולים: "תראי, גם במים יש מחזרים." היא נשארת במקומה, ואני מתקרב אליה. משפר עמדה. היא מוצאת ענף דק, שוזרת בו פרחים, מניחה בעדינות על ראשה, ושואלת: "מתאים לי?". אני שותק, היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. אני מנסה לעשות כמוה, שוזר פרחים לכתר ומניח על ראשי: "יפה?..." אני שואל והכתר נשמט על אפי. היא מצחקקת ונראית כמו נסיכה. שם באופק, השמש נושקת להרים, ונעלמת. הירח מופיע, ומאחר את הנשיקה. נראה כאילו הוא והשמש...

היא ראתה בכל אחד, אפילו בי, את האיש שהוא יכול היה להיות. היא התבוננה, שתקה, ואז אמרה: "יפה...  נראה יפה...  אבל עכשיו איך מגיעים לשם?." "יפה?" חזרתי אחריה, "מה את רואה?! תגלי לי!" היא הסתדרה על כסאה, כשגבה זקוף, וענתה בשלווה: "צייר, אתה יכול להיות צייר." חודשיים חיכיתי לפגישה איתה, והיא מגלה לי את מה שאני כבר יודע. "אני לא מאמין שבשביל זה באתי אליך,  תמיד ידעתי שאהיה צייר." היא שמרה על שלוותה ואמרה: "אז למה באת אם כבר ידעת..." טון קולה הרגוע ופניה הנעימות, מייצבים את לחץ דמי: "לא יודע...  הרגשתי צורך לשמוע את זה ממך." משהו בשלוותה מתערער, ולחלוחית קטנה מבהיקה מעינה, "אני מתנצל... אמרתי אולי משהו?... נפגעת?" ניסיתי להשיב את מילותיי. "לא" היא חייכה ועינייה נותרו בעצבונן. "אני עצובה בשביל כל אלא שבאים אלי.  כמעט תמיד אני אומרת מה שאני רואה,  וכולם עונים לי את אותה התשובה - "אנחנו יודעים ...",  אז למה הם באים?." שתיקה מעיקה נפלה בחלל החדר. ...

"תמיד יהיה משהו שלא תראי.  לא חשוב איפה תעמדי,  לאן תסתכלי או מה תיהיה הראות באותו יום.  אנחנו קוראות לזה: "הצד הנשי של הירח". היא אמרה את הדברים, בדיוק באמצע החודש. כשהירח נראה במלואו, וכולנו ישבנו במעגל נשים, מחזיקות ידיים אחת לשניה. ואני ביניהן, אוחזת יד נשית עדינה, אחת מימני, אחת משמאלי, וסופרת עשר נשימות. "לכל דבר יש צד נשי.  צד שני, שלא רואים אותו. הצד שצד את הדברים. מחפש אותם, מוצא ואוחז." אני מקשיבה לה, ומסתכלת על האמהות סביבי. אף אחד לא יודע שאנחנו כאן עכשיו. השארנו את הבעלים בבית, מצאנו תירוץ. יש דברים שגברים לא יבינו לעולם, וזה נקרא נשים. היא מרשה לשקט לנגן כמה דקות ואז ממשיכה: "אישה היא השער דרכו מגיעות הנשמות לעולם. שיאה של אישה בהולדה, אך עוצמתה היא הרבה מעבר. אם מתבוננים היטב בבריאה, רואים - ככל שהדבר נסתר יותר, עוצמתו גדולה יותר." אני מנסה להבין למה היא מתכוונת, ומרפה מעט מהידיים האוחזות בידיי. מעגל הנשים מתפרק לאיטו, כל אחת מחבקת את חברתה חיבוק חם, וכולנו קובעות להיפגש בדיוק באמצע החודש הבא, ...

"תגיע בדיוק בשעה שתיים עשרה בלילה, לבד, למרכז השדה. לפני כן תטבול בנחל, תלבש בגדים לבנים, ותשמור על שתיקה מוחלטת. אנחנו נהיה שם" הוא הפסיק מעט ואז המשיך: "מזל טוב, התקבלת לכת". נפרדנו לדרכנו. הוא היה המנהיג הבלתי מעורר. קומתו היתה ממוצעת, הוא הקפיד על לבוש כנעני לבן, וחבש לראשו כיפה לבנה גדולה. הליכתו היתה איטית, וידיו היו משולבות תמיד מאחורי גבו. לפני שלוש שנים הוא טען כי היתה לו התגלות אלוהית, בה לדבריו נאמר לו כי הוא המשיח. מאז התקבצו סביבו מאמינים רבים, מרביתם מחפשי דרך, או מאבדי דרך, כדי להקשיב למשנתו בשקיקה. אני שמעתי עליו לגמרי במקרה, שעה שחיפשתי מקום לינה באחד ממסעותיי. אישה יחפה ונאה הזמינה אותי למתחם הכת, תוך שהיא ממלמלת משפטים סתומים מחוכמתו. מתחם הכת היה מטופח להפליא. עשבי מרפא לרוב, מזרקות מים, ואנשים מחייכים יושבים בצלי העצים ולומדים מכתביו. נדמה היה כי המקום מנותק לחלוטין מהעולם שבחוץ. עד מהרה נשאבתי אחר משנתו, וכמו כולם גמעתי את כתביו בזה אחר זה. שיעורים אל תוך הלילה, טקסים, שיחות. ברגעים מסוימים אף חשבתי שזה ...

הם אהבו את הרגעים האלו יחד. היער אחרי הגשם, ריח האויר הרענן, ובעיקר את השקט. הוא שלח יד לשערה, כאילו במקרה. היא חמקה, כאילו במקרה, ושניהם צחקו. הוא אהב אותה כמו שלא אהב אישה מימיו. והיא, היא ידעה שיהיה אב ילדיה ברגע בו ראתה אותו חופן בידיו גוזל שאיבד את אימו. היא ליטפה את ראש הגוזל, ושניהם חייכו כשראו כשעל שערות ראשו מעין ציור של לב. אך היא היתה בת מלך, והוא עני, על כן היו נפגשים במסתרים, אי שם ביער. מבלי שאיש ידע. היא היתה חומקת מהארמון עם רדת הלילה, והוא, היה נושא עימו את הסל כתירוץ לברוח, וכך היה חומק בחשיכה, ופוגש אותה על יד העץ הכי זקן ביער. איש לא ידע על אהבתם, וככל שעברו הימים, כך אהבתם הלכה וגברה. משיכתם התגברה ככל שנמנעו מלראות זה את זו, ואז לאחר פרץ של תשוקה, נולד פרי אהבתם. חודשים ארוכים היא הצליחה להסוות את הריונה, אך לבסוף הדבר התגלה, ואביה, המלך, הנבוך משמועות הנתינים, אסר עליה לראות שוב את אהובה. כשבויה בין כותלי הארמון, כואבת את אובדן אהובה, ושמחה את הולדת בנה, היא נעה חסרת מנוחה. והוא, העני, מכר את כל חפציו, א...

אחרי שהלך שבועות ארוכים לבדו, רבים מהקולות שדרשו בשלמו דעכו לאיטם. הוא היה חייב להתרחק כדי לראות מה אמיתי, מה אשליה ומה בדיה. ואכן, אחרי אותם ימים, גילה שלאדם נותרים, רק קולות אמיתיים מעטים. "כל התרחקות ממקום אחד היא התקרבות למקום אחר", הוא כתב בשיר שלעולם לא יתפרסם. באותה התלהבות בה כתב את שורות השיר, כך קימט את הדף וזרקו לנחל השוקק. והנחל, עוצמת זרימתו אינה קבועה, אך הכיוון נותר תמיד קבוע. וכך שורה אחר שורה, שיר אחר שיר, ספר אחר ספר, הוא כותב וזורק לנחל. השנים עוברות, וספריו, בזה אחר זה, מושלכים לנחל, ונישאים על גבי המים עד לים הגדול. "מה שווים שיריו של אדם, אם אינם נקראים?" שוב כתב והשליך לנחל, והנחל, כהרגלו, נושא את המילים עד לאן שיכול. יום אחד, אחרי שכתב את שירו האחרון, זה שגם כן לא יקרא לעולם, החל ללכת לאורך הנחל. "מעולם לא הלכתי לאורכו של הנחל" חשב בליבו והמשיך בצעידה איטית. כך הלך ימים ארוכים, ושבועות, מבלי לראות אדם. רגע לפני שכלו כוחותיו, ראה בין קני הבמבוק הגבוהים איש צעיר. הוא התקרב אליו והבחין ...