מה שיש

היא ראתה בכל אחד,
אפילו בי,
את האיש שהוא יכול היה להיות.
היא התבוננה,
שתקה,
ואז אמרה:
"יפה...
 נראה יפה...
 אבל עכשיו איך מגיעים לשם?."

"יפה?" חזרתי אחריה,
"מה את רואה?! תגלי לי!"
היא הסתדרה על כסאה,
כשגבה זקוף,
וענתה בשלווה:
"צייר, אתה יכול להיות צייר."

חודשיים חיכיתי לפגישה איתה,
והיא מגלה לי את מה שאני כבר יודע.
"אני לא מאמין שבשביל זה באתי אליך,
 תמיד ידעתי שאהיה צייר."

היא שמרה על שלוותה ואמרה:
"אז למה באת אם כבר ידעת..."
טון קולה הרגוע ופניה הנעימות,
מייצבים את לחץ דמי:
"לא יודע...
 הרגשתי צורך לשמוע את זה ממך."

משהו בשלוותה מתערער,
ולחלוחית קטנה מבהיקה מעינה,
"אני מתנצל...
אמרתי אולי משהו?...
נפגעת?"
ניסיתי להשיב את מילותיי.

"לא" היא חייכה ועינייה נותרו בעצבונן.
"אני עצובה בשביל כל אלא שבאים אלי.
 כמעט תמיד אני אומרת מה שאני רואה,
 וכולם עונים לי את אותה התשובה - "אנחנו יודעים ...",
 אז למה הם באים?."

שתיקה מעיקה נפלה בחלל החדר.
הבטתי בה,
הרשתי לעצמי לנעוץ מבט בתווי פניה היפות,
נדמה היה לי שהיא כואבת את אובדן דרכם של אחרים.
"את בסדר?"
שאלתי בקול מנחם,
"כן" היא השיבה,
 וחזרה לאט לאיתנה.

היא היישירה אלי מבט אמיץ והורתה:
"תסתכל אלי, מה אתה רואה?...
 מה אני יכולה להיות?...".

נדהמתי משאלתה.
שתקתי.
הופתעתי.
לא ציפיתי לזה.
בקושי עם עצמי אני מסתדר עכשיו גם היא?

"בבקשה,
 מה אני יכולה להיות?..."

נשמתי עמוק וספרתי עד עשר,
וואחד, תנין, תלתא...
ניסיתי לראות משהו,
ככה,
כמו ששמעתי שרואים אנשים מיוחדים,
ולא ראיתי כלום.
כיווצתי את העיניים.
ניסיתי למלמל משפטים סתומים.
אבל כלום לא קרה.
אז פשוט הסתכלתי עליה.

היא חיכתה כמה דקות בסבלנות ושאלה שוב:
"נו ראית משהו?."
הסתדרתי על כסאי,
זקפתי את גבי ואמרתי:
"האמת לא...
 אבל תראי,
אני לא יודע מה את יכולה להיות,
והאמת זה לא ממש חשוב.
הדבר היחיד שאני בטוח לגביו הוא מה את עכשיו.
ברגע הזה ממש,
אני רואה אותך,
על שלל המתנות שקיבלת,
ואת תבחרי מה לעשות,
לא עם מה שעוד אין,
אלא עם מה שכבר יש."

היא ציחקקה ואמרה בחיוך שובבי:
"אתה יודע,
 עכשיו כשאני מסתכלת עליך שוב,
 לא בטוח שתיהיה צייר..."

היא יצאה מהחדר,
ומישהו נכנס ושאל:
"תגיד,
מה אתה חושב שאני יכול להיות?..."