ירושלים

"סלח לי" אני שואל אחד מהם,
"אתם בדרך לכותל?",
"כן" הוא משיב,
"בוא איתנו".

זוהי שעת חצות,
העיר העתיקה בירושלים,
שני תלמידי ישיבה ואני,
בין סמטאות העיר העתיקה,
בדרך למה שנשאר מבית המקדש.

איני מכיר את הדרך,
ומעולם לא התהלכתי כאן בלילה,
אני סומך על צעדיהם הבוטחים,
והולך בעקבותיהם.

לאחר הליכה של כמה דקות,
אנו נעצרים על יד דלת.
מצלמות אבטחה ואינטרקום גדול,
מעידים כי הגענו למקום שמור.

"אתה רוצה לעלות לישיבה שלנו?"
שואל אותי אחד מהם.
אני מפתיע את עצמי,
ובלי היסוס מהנהן לאישור.
לאחר הקשת קוד סודי,
הדלת נפתחת.
אנו עולים גרם מדרגות אחד ועוד אחד,
ולפני מתגלה היכל גדול.
עשרות תלמידי ישיבה,
עם כיפות מכל הסוגים,
לומדים תורה אל תוך הלילה.

משהו במסירותם גורם לי להתבונן בהם,
אך איני מרגיש בנוח להצטרף.

"בוא, אני רוצה לראות לך משהו יפה?"
אומר לי אחד משניהם,
ומוביל אותי אל מרפסת רחבת ידיים.
אני מתקדם מספר צעדים ולנגד עיניי מחזה מרהיב.
רחבת הכותל מוארת באור יקרות,
ובה עשרות מתפללים.

אני נרגש.

המון שנים לא הייתי כאן.

מה יש במקום הזה?
אני שואל את עצמי.
מה כל כך חזק כאן?
ההיסטוריה?
ההווה ?
אולי העתיד?

אולי שלושתם מתחברים רק כאן,
יחד,
לזמן שהוא מעבר לזמן.

ברור לי שיש כאן משהו אחר,
שהוא יותר גדול ממני כאדם ופרט.
המקום הזה,
מחבר אותי לעבר שלי,
להווה שלי,
לעתיד שלנו.

בחיי היומיום אנו כל כך עסוקים בעצמנו,
עד שאנו שוכחים לפעמים שאנו חלק מסיפור של עם,
עם ישראל.

וירושלים?
היא חלק בסיפור של כל אחד מאיתנו.
לתמיד.

היכולת לקום כל פעם מחדש,
להתעלות מעל המלחמות,
מעל הקשיים,
ולהיות.
לא לשנוא אף אחד,
פשוט לאהוב,
לבנות,
לחיות.

ירושלים.