רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2024

קשר עין

אני מוצא את עצמי פחות ופחות בקשר עין עם העולם סביבי. לאחרונה אני שם לב לבני נוער וצעירים שחוצים את מעבר החציה מבלי להסתכל לצדדים, גם מבוגרים השקועים במשימות או קשישים בזכרונות.  אני מחפש את הקשר שבא להגיד בלי מילים "ראיתי אותך, אתה יכול להמשיך הלאה" אך מבטיי חוזרים ריקם והם, האנשים, לרוב ממשיכים בתנועתם. קשר עין הוא חזק ועוצמתי, ביידיש אומרים "העיניים מדברות" ויש עוד ביטויים רבים שהמובחר שבהם מתאר את נוכחותו של אלוהים בארץ ישראל " עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחריתה". בזכות קשר עין אפשר להתאהב, אפשר להתאכזב ואפשר להגיד בלי מילים דברים גדולים ונשגבים. החיבור הנשמתי הנוצר בקשר העין לפעמים מותיר חותם בלתי נשכח, אנשים זוכרים מבט שהולך איתם חיים שלמים של אהוב או של מישהו כאוב. נקווה שנחזור בקרוב מקשר אין לקשר עין.  שבת שלום ועין טובה לכולם. 

אנחנו דור מעושן

בכל מקום בו אני מתמקם לקפה אני רואה עלם חמודות צעיר או עלמת חן בשנותיה הבריאות ביותר מגלגלת עשבי מרפא בתוך נייר. אני מזהה אותם לפי טקסי ההכנה וחיפוש אחר שותף לחוויה "אתה בא לעשן איתי?" בעבר התעצבנתי עד כלות כשראיתי אותם מתכנסים לאירוע. "מה הם עושים לעצמם?" הידהד בי הקול הפנימי הנקי מניקוטין.  ככל שהשנים עוברות אני רואה בהם כאילו היו אחיי הצעירים, או אחייני האהובים ואני שולח להם חמלה ואהבה והבנה.  השנים האחרונות של הסתגרות הקורונה, מלחמות ותחושה בלתי נגמרת של חוסר יציבות וודאות הביאו כל אחד מאיתנו לחפש בריחה למקום אחר. חלק התחילו לגדל עגבניות בגינה, חלק שינו מקצוע וחלק נעלמים לתוך ענן עשן שמטשטש את המציאות המאתגרת.  זה לדעתי התחיל כבר במעמד מתן תורה " בעמוד ענן ידבר אליהם"... אלוהים מתגלה מתוך ערפל, מתוך חוסר הבהירות השואפת להתבהר. הם יפים וטובים הצעירים האלה, אמיצים עד כאב, יפים כפי שלא היו מעולם. זכינו בהם. מותר להם סיגריה קצת לברוח. שאלוהים ישמור עליהם. 

הרוח האנושית

 לאחרונה יותר ויותר אנשים מדברים על שילובם של רובוטים בחיינו. הגדילו לעשות לאחרונה כשדיברנו על כך שאנשים יוכלו להזמין רובוט בן/בת זוג כדייט. זה כבר קיים. אם זה יהיה מוצלח אז הם ישארו בזוגיות ואם לא הם יזדכו על הרובוט או יכבו אותו לכמה שעות וילכו לישון. המרוץ המטורף של המין האנושי לקידמה מאבד שליטה על עצמו? היכן זה יעצור? למי תגיע הטכנולוגיה הזאת?  אני נפעם מהמחשבה שבילדותי השתמשנו בטלפון עם חוט, פטיפון וכשרצינו לקרוא לחבר היינו עומדים מתחת לחלון. לא רצנו לשום מקום באמת וחווית החיים היתה נוכחת ברגע במלוא עוצמתה. נהנו מהדברים הפשוטים. החוטים הבלתי נראים בין כולנו ודוחפים להתפתחות מתחילים לחוש שמשהו כאן הלך מהר מידי וחזק מידי. נדמה שאנחנו נשאבים לתוך מהלך מוגזם ועוצמתי יתר על המידה. מתוך זה, הרוח האנושית, על שלל כוחותיה ותפארתה, יודעת להתעורר ברגע הנכון, להקיץ נרדמים ולהזכיר ברגע הנכון שאנחנו בני אדם. ואם שכחנו לרגע אדם הוא בנו הראשון של אלוהים. זה המקור, ההתחלה וההבטחה וחשוב שנזכור את זה.

עולם בין עולמות

"בית הכנסת הספרדי שם" הוא אמר לי בחום אחרי תפילה בבית הכנסת שבו כלל עדות ישראל. לקח לי כמה שניות לעכל את פשר הדבר. "אני חצי פולני" שלפתי את הקלף השמור לאירועים חריגים.  הצבע שלי מבלבל.  שנים של עבודה בשמש נתנו את אותותיהם ויש המשייכים אותי למקורות שונים על פני הגלובוס, מצפון אפריקה ועד לקווקז שם יש יהודים כהים. כך או כך אני חצי פולני חצי עראקי. ואני נהנה משניהם. הניסיון הבלתי נגמר לחלוקות והפרדות פוגש אותי בהרבה מקומות.  בני אדם נוטים להגדיר כל הזמן, אתה נשוי? אתה שכיר? אתה קרניבור או צמחוני? וכן הלאה. הם חייבים למסגר אותך לתוך תבניות מוגבלות ומוגדרות אצלם, שיכנס, שיהיה להם פשוט להכניס אותך למגירה הנכונה. זה תמיד נראה לי מוזר ותמוה במיוחד כשזה מגיח מאנשים דתיים האמורים כבר להבין ולדעת שהכל אחד, חלק מהשלם האינסופי והניצחי. ככל שגדלה הקרבה לבורא האינסופי, הטוב והאוהב מבינים את עוצמת שבירת התפיסות, הגדרות והגדרות בדרך להאהבה האינסופית. איך אמר לי מתיוס הצליין האוסטרלי שחי בכל מאודו את התנ"ך "אני מנסה כל יום להיות קצת יותר טוב מאתמול, להיות ויותר כמו אלוהים...

מה נשאיר אחרינו?

אחת לשבוע הם יושבים כאן במעגל, במועדון לגיל השלישי. אני בדיוק מארגן את המפגש המוזיקלי בחדר על יד, ומידי פעם נדחף למעגל כשיש נושא שאני אוהב. הדיונים שלהם גועשים ואנרגנטיים, הנושאים נוגעים בנקודות הרגישות והכואבות של החיים. יש כאן מקום לכולם להביע דעה עצמאית, נחושה ואחרת. הכל עם כבוד הדדי שכנראה גדלים אליו בחיים שלמים ומלאים.  "מה נשאיר אחרינו?" הדהדה שאלה בחלל החדר בדיוק כשסחבתי את הקלידים מחדר לחדר. "וואו, איזו שאלה הנחתם כאן !" זרקתי לאוויר תוך התפלחות מעודנת למעגל. "לדעתי אנחנו לא יודעים בהכרח מה נשאיר אחרינו, יש כאלה שהאור הגדול שלהם התגלה במלוא עוצמתו רק לאחר לכתם ובעודם חיו היו נראים כאנשים פשוטים ואפורים." "במהלך חיינו אנשים רואים רק זויות שלנו ורק עין אחת גדולה רואה את כל חלקי חיינו ופעולותינו. אנחנו חושבים שאנחנו משאירים חותם במשהו אך יתכן ובכלל נגענו במשהו אחר..." וכך נותרתי עם השאלה המהדהדת ועם הקלידים המחכים שינגנו עליהם כדי לשמח ולרגש נשמות. 

מספיק אחד שאוהב

אחת המניעות האם לפעול במציאות היא הדאגה לכמה אנשים יגיע המסר שלי, הבשורה שלי, התובנה שלי. בכלל, מה הטעם לפעול במציאות אם רק מעטים טועמים מהאור המיוחד שלנו. לשם מה להשקיע את כל המאמץ הכרוך בכך.  בשיחה עם חבר יקר ואהוב, יצחק, הגענו להבנה שמספיק שפועלתנו תשפיע לנפש אחת הכל היה שווה. התולדות הנובעות ממעשינו ופעולותינו מתגלגלות הלאה והלאה עד אינסוף. תחשבו לרגע, אם נתנו זוית ראיה אחרת שגרמה למישהו לראות את חייו וקורותיו באור חדש מה הייתה המשמעות עבורו, עבור האנשים שסובבים אותו. וכך במעגלים, כמו אדוות על פני מאגר מים חיים ושוקקים. מוטלת עלינו זכות וחובה לשתף, לחלוק ולהאיר לנשמות אחרות כדי שגם הן ימצאו בכך מזור ומאור במסע חייהן. גם אם זה לנפש אחת. ממנה זה כבר יתגלגל הלאה והלאה...

דרך קיצור

לפעמים אתה גר במקום שנים. הולך בדרך קבועה למקומות שאתה צריך. ואז, בדיוק ביום שאתה עוזב אתה מגלה דרך קיצור שתמיד חלפת על פניה ולא ידעת על קיומה. אתה עלול לחשוב ולהרגיש "איזה טמבל הייתי" אך למען האמת אם היית הולך בדרך הקיצור לא היית פוגש את האנשים שפגשת, את העצים והשדרות, את הפתקים הטועים הזרוקים בדרך וכל המסע היה נראה אחרת.  יש כל מיני דרכים להסתכל על הדרך. "הדרך חכמה מההולכים בה" אומרים וכך זה באמת. הפסיעות שלנו בנתיבים בהם אנחנו הולכים הם בדיוק הפסיעות אותם אנו אמורים לפסוע. אם מתישהו מתגלה דרך חדשה, היא התגלתה עבורנו בדיוק בזמן הנכון לנו. אז אם אתם בדרך, המשיכו לצעוד בה. רק שימו לב אם מתגלה לה דרך חדשה הגיעה זמנה. 

כנר מפוספס

 אהבתי אותו מאוד.  הייתה לו יכולת להגיד את הדברים בכנות ופשטות כובשת. מעת לעת אני נזכר בו ואיך הספקתי להגיד לו לפני מותו שאהבנו אותו מאוד. אתם בטח שואלים " מי זה ? מי זה?" אך אני מרגיש מחויב לו גם לאחר מותו. שדבריו ישארו איתי. באחת השיחות הפתוחות שלנו במשרדו המבולגן, הוא נשען לאחור על כסאו ואמר שהוא יכול היה להיות כנר גדול. כמה גדול? מאוד גדול.  אחד שיכול לעמוד על הבמות הגדולות ביותר בעולם, ולאות חיזוק נדמה לי שהזכיר שמות של חברים שהלכו איתו דרך והגיעו למקום בו ניצב חלומו. יש משהו עצוב באדם שהיה הצלחה גדולה, מוערכת ואף נערצת אך לא בנתיב בו היה ליבו. כורח החיים ומשאם מאלץ רבים לסטות מהנתיב עם הלב ולבחור בברירות מחדל עבורם לכן אני בוחר לאוהב בעוצמה יתרה את בחירתם. קריאת הלב לעולם אינה דועכת ותמיד היא ממשיכה להדהד בעוצמה. היא מתעצמת כששעון החול של אדם הולך ומתקדם הולך ומצטמצם. הד חלום הלב מתגבש עם השנים והופך להיות מחלום לעתיד לחלום שפוספס ובעיקר לחיים שפוספסו. כשאני נזכר בו ברגע הוידוי אני נמבין שזה מה שהוא רצה להגיד לי. "אל תפספס את חייך ואת החלומות שלך.  אל תיהיה כמו...

שובם של הדברים הפשוטים

המרוץ המשוגע של השנים האחרונות אחרי כסף, אחרי שיש מזהב בריצפה אחרי פורטופוליו נכסים ופיזור השקעות בעולם הגיע לקצה. בקרוב, שובם של הדברים הפשוטים. הים, ההליכה בשדה, בקשת משאלה מכוכב, לצעוק לחבר מהחלון "יאנוש, תביא כדור, הולכים למגרש", לאסוף קרשים למדורה ולחכות שעה לקפה על הגחלים, הכל יחזור. האנושות לחצה בהליכון על כפתור המהירות הכי גבוה אך גם נשארה במקום וגם איבדה מכל כוחותיה. איך החלפנו את הדברים הפשוטים ברדיפה אחרי תעתועים של הדמיון החמקמק? איך ויתרנו על אוצרות הנפש האמיתים שהיו לנו ביד. איך ויתרנו על עצמנו?  דווקא עכשיו, זה הזמן להעלות ממעמקי הזכרון את הדברים שבאמת עשו לנו טוב. גם הם רוצים לחזור לחיינו. בקרוב, שובם של הדברים הפשוטים.

סיפור אמיתי על איש אמת

 חשבתי שנכון יהיה להתחיל בסיפור אמיתי. שמו היה הרב חיים חדייר זצ"ל והוא באמת היה צדיק. גם אם אינכם אנשים מאמינים סביר להניח שאם הייתם פוגשים בו מיד הייתם מרגישים שאיש אלוהים הוא. במו עיני ראיתי איך בשעת ירי  של עשרות סוכריות על מתפללים כולן חלפו מעל לראשו מכוסה התלית הלבנה כשמבטו שקוע בסידור העתיק שבידיו. מעת לעת היה מסיט את מבטו מספר התפילה ואני המתנתי רק כדי שמבטינו יצטלבו לרגע של קדושה. כשהיה חוזר מבית הכנסת, עטוף תלית בשבת, לא היה מוסט מבטו לעבר הרכבים הנוסעים לים או לעבר העוברים ושבים בנימה כעוסה. פשוט היה מתהלך לו בתוך שובל של אמונה וטוהר בעיר טובה עם אנשים רגילים. לאחר שנים שאלתי את עצמי למה הוא לא בחר לגור בעיר ובה אנשים כמותו? כך היה לו קל יותר. היה מרגיש וחש ביתר שאת את אלומות אור השכינה המלטף. בשיחותיי עם עצמי הגענו להחלטה פה אחד שהוא דווקא בחר לחיות עם אנשים שאינם כמותו כדי להשפיע עליהם. האנשים היו צריכים אותו. את נקיותו, חוכמתו וקדושתו. הבחירה הקלה היתה להיות עם אנשים כמותו אך למי כבר אתה יכול לתת משהו אם כולם כמוך? העבודה האמיתית נמצאת מחוץ לאזור הנוחות שלנו, שם ...

טיול לילי בבני ברק

 אני גר בגבעת שמואל. הליכה קצבית של כמה דקות, חציית גשר להולכי רגל ואני נמצא במציאות אחרת. מסע בזמן ובמקום. תנועת האנשים המהירה והעמוסה, בגדיהם, שדרות המסחר הססגוניות והסימטאות מלאי החדרים לתלמוד תורה של החסידויות הרבות. המודעות הייחודיות בכל פינה והצפיפות האורבנית המאולתרת. פינות ממכר של אוכל שטייטלי בנקודות ידועות למדריכי הסיורים ובחורים צעירים לבושים במיטב החליפות המהוגנות והאיכותיות נראים בכל מקום. כובעים שונים המעידים על שייכות החצר החסידית וכל זה לצד רכבים חדישים שיצאו רק עכשיו ומעניקים הרגשה מרתקת המחברת עולמות וזמנים. וכך, בעודי נושם לתוכי את החוויה, אני נזכר בשיחה עם חבר חרדי, קרוב ואהוב לו פעם אמרתי "העולם החרדי מתרחק מהיהדות ומקצין" והוא, למרות אהבתו אלי מיהר להשיב "לא, העולם החילוני הוא זה שהתרחק מהיהדות". תשובתו מהדדת בי מאז. מי התרחק ממי? ומה צריך לעשות כדי שוב להתקרב? לחזור למי שהיינו פעם.  הרי בסוף אנחנו חלקים של אותו הגוף, של אותה נשמה. נשמת ישראל.

יומני היקר

 פתאום עלו בי געגועים לימים בהם היה לי יומן אישי. הפשטות הזאת שבה בסוף היום פתחתי את היומן, הדלקתי מנורת לילה והתחלתי לכתוב את תולדות חיי לאותו היום. הכתיבה בעט או בעיפרון, הרגשת בריאת כל אות ומילה ואיך כל אלה הופכים להיות פסיפס של קורותיי הרגשיים עדיין מהלכת עלי קסם. בימים האחרונים בהם ישנה הרגשה כללית של שגעון וטירוף, אני נזכר פעם אחר פעם בדברים הפשוטים של פעם. כוחה של ראשוניות הוא עוצמתי בהמון דברים. הרגע בו אתה רואה לראשונה ים, מתרגש באמת משיר או מפגש מקרי שמעורר בך רטט נשמתי שלא היה. גם ראשוניות של כתיבת יומן היא דבר מפעים. הרגע הראשון הזה שבו אתה ניצב עם מחשבותיך החשופות מול הדף המייחל למילותיך הוא מרגש. יומן הוא התפשטות שלך מול עצמך והזדמנות להתבונן בעצמך קצת מהצד, אולי נקרא לזה דמות הבמאי. זה מאפשר להביט קצת מבחוץ על אירועי היום ואולי גם מאפשר לנו לנהוג כלפי עצמנו במידות הרחמים והאהבה. בשנים האחרונות יומן הפך להיות מקום של "לו"זים" ומשימות אינסופיות אך חשוב לי להזכיר לעצמי מעת לעת שיומן הוא גם המרחב האישי האינטימי והפשוט בו אני פוגש את עצמי בשקט ואהבה. לילה טוב