כפר הנוער בן שמן

סוף השיעור,
הוא עומד על יד הדלת,
הגיטרה עמוסה על שכמו,
אני יושב על כסא של ילד בכיתה א',
סביבי מעגל כסאות ריקים
עוד רגע אני מתניע ונוסע הביתה.

"ניר, תודה"
הוא אומר עם כוונה,
"בכיף" אני משיב לו ומחייך.
הוא נעלם,
והתרגשות עצומה מציפה אותי.
הוא לא רואה את זה.

לפני חמישים שנה אמא שלי למדה כאן,
פרס הכיר כאן את סוניה ז"ל,
אני מלמד כאן יצירה וכתיבת שירים.
כפר הנוער בן - שמן.
2011.
סוגר מעגל.

איריס פנתה אלי במקרה,
היא הקימה עמותה למען ילדי הכפר,
החלום שלה הוא מקסים,
ללמד ילדים להגשים את החלומות שלהם.
דרך יצירה.

"תראי" אמרתי לה בפגישתנו הראשונה,
"אף שיר שלי מעולם לא התפרסם,
לא למדתי מסודר מוסיקה,
תווים אני לא יודע,
לא העברתי אף פעם סדנאות כתיבה..."

היא מישירה אלי מבט מלא אמונה ואומרת:
"זה בדיוק מה שאני מחפשת,
משהו אמיתי".

מאז אחת לשבועיים,
אני פוגש את הילדים,
ויחד אנחנו מחברים שירים על הגשמת חלומות.

לפני שבוע,
על מדרגות מגרש הכדורגל,
כשמאחורינו נפרשים שדות הכפר המוריקים,
ולא רחוק מאיתנו נערים משחקים סטנגה,
ישבתי עם תלמידה.
החלטתי שאת השיעור הזה נערוך בחוץ.
כשסביבנו אנשים.

אני ניגנתי והיא שרה,
היא חייכנית ומלאת רוח נעורים,
ומקפידה להגיע כמעט לכל השיעורים.

פתאום ממש באמצע שיר,
הפסקתי לנגן,
והתחלנו לדבר.
התחלנו לדבר על המקום של המילה הכתובה,
על הטקסט,
על המשמעויות שלו,
עד כמה הוא חשוב בשיר.

נתתי דוגמאות לשירים עם טקסטים משמעותיים,
ואז התחלתי לדבר על השיר "ירח" של שלמה ארצי.
מזה שנים זה אחד השירים האהובים עלי.
המילים, הלחן, העיבוד הכל.
שיר נפלא.

תוך כדי שיחה, בעודי מצטט חלק מהשיר:
"והם צעקו תורידו, את הנמוך עם הטוקסידו,
ורק אחד אמר ילד ילד עוד תוריד את הירח בשבילם"
הרגשתי כי דמעות פשוט עושות את דרכן
החוצה מארובות עיניי.
ואיני מצליח לעצור את הדמעות.

היא, נבוכה התחילה לצחוק.
"ניר, אתה בוכה!
איזה קטע, אף פעם לא ראיתי ככה גבר בוכה"

ואני סמוק עד אין קץ,
איני מצליח לעצור את הדמעות.

לאחר שאני נרגע אני אומר לה,
"אני חושב שפתאום הבנתי על מה הוא דיבר,
אחרי כל כך הרבה זמן.
בזמן שהוא הגיע עם הבגדים הכי יפים שלו,
לתת את הופעת חייו,
דווקא אז כולם רצו שהוא ילך.
אבל למרות זאת, בין כל האנשים,
 היה מישהו שקלט את ההבטחה שבו,
את זה שהוא יהיה פעם משהו,
ואולי הרגשתי ככה פעם,
אולי כל אחד מרגיש ככה מתישהו בחיים.
לפעמים אתה פשוט צריך שמישהו אחד יאמין בך,
לפני שאתה מאמין בעצמך".

היא מסתכלת אלי ושואלת:
"אתה חושב שאני יכולה להצליח?"
אני לא ממתין ומשיב מיד ובנחרצות
:"כן".
ובאמת מאמין בכך.

היא מחייכת חיוך רחב.
אני אורז את הגיטרה,
מנער את האבק מהטוקסידו,
והולך.

כפר הנוער בן שמן,
2011,
סוגר מעגל.