חיזור

שם על גדות הנהר,
פירשנו אחד לשניה שירים.
איבדנו תחושת זמן,
ומצאנו חיים,
במילים.
ועכשיו,
מול הנהר הזורם,
שנינו שותקים,
ושיר חדש נכתב.

תמיד שאלתי בקול,
מחשבות שקטות.
והיא,
מחפשת פירוש משלה,
לדברים לא ברורים.

שתי ציפורים,
אחת בעקבות השניה,
עפות בכיוון הזרם.
היא אומרת:
"תראה, גם בשמים יש מחזרים."

שתי הציפורים,
משחקות עם זרמי האויר,
ונעלמות אל תוך האופק.

במקום בו שנינו יושבים,
בריכת מים טבעית ובה שני דגים.
הם מנסים לתפוס זה את סנפירה של זו,
במעגל,
במעין מרדף או שעשוע.
אני אומר לה,
כשפניי בוהות במים הצלולים:
"תראי, גם במים יש מחזרים."

היא נשארת במקומה,
ואני מתקרב אליה.
משפר עמדה.
היא מוצאת ענף דק,
שוזרת בו פרחים,
מניחה בעדינות על ראשה,
ושואלת:
"מתאים לי?".
אני שותק,
היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי.

אני מנסה לעשות כמוה,
שוזר פרחים לכתר ומניח על ראשי:
"יפה?..."
אני שואל והכתר נשמט על אפי.
היא מצחקקת ונראית כמו נסיכה.

שם באופק,
השמש נושקת להרים,
ונעלמת.
הירח מופיע,
ומאחר את הנשיקה.
נראה כאילו הוא והשמש,
בתנועתם,
מחפשים זו את זה,
חומקים זה מזו.

"אפשר?"
אני שואל והיא מהנהנת לאישור בראשה,
אני אוחז את אצבעות ידייה העדינות,
ומרגיש את החלק החסר,
זה שחיפשתי תמיד,
מוצא את מקומו.


הלילה יורד עלינו,
ואני לא נעלב.

אני מרשה גם לו לחלוף,
ועם שחר,
אני פוקח את עיניי,
ובידיי אוחז שיר חדש.