ניר חכם בלוג אישי

"יש שם מקום שנקרא דנ-גלה, המקום שבו דרך דן, ראש שבט דן" כך הוא אמר לי ובעיניו געגוע לארץ מולדתו למרות שהוא כבר 13 שנה בישראל הוא לעולם לא ישכח את אתיופיה. "אנחנו חלק משבט דן, השבטים האבודים שברחו אחרי חורבן בית שני והגיעו לאפריקה" אני מקשיב לו, בעיניו השחורות אני מצליח לראות את הכפר שבו הוא גדל, את עדרי הבקר, את זקני העדה מברכים את הילדים, ואת בתי הכפר עשויים חיימר. הוא מסתכל לאופק ואומר לי בטון מעט מאוכזב "כשהיינו באתיופיה חלמנו על הארץ המובטחת, חלמנו על ירושלים, ארץ זבת חלב ודבש ואז הגענו לכאן ו...". אני מהסה את דבריו ושואל :"אתה מדבר יידיש?" הוא מחייך ואומר לי :"לא". "ובכן" אני אומר לו "אני לא יודע הרבה מילים ביידיש אבל יש מילה יפה שנקראת קראעכצען" "זה אומר לקטר" אני אומר לו את המילה היחידה ביידיש שאני מכיר ושנינו צוחקים. "תסתכל לשם" אני אומר לו והוא מחזיר את מבטו מהאופק לעבר קבוצת תלמידים צאצאי שבט דן, "אתה רואה אותם?" אני אומר ומצביע לעברם "משם ...

דרך מילים תיקח אותי עד אליך ותוכלי להרגיש חסרוני בחושייך אם לבטים כבר נובטים ואנחנו כמעט כבר אובדים נאחז בדמיון חום האוהבים דרך מילים תישא אותי עד ידייך אתנגן בשתיקה בלובן עינייך אם כוכבים דועכים וכמעט אינם דוחפים אאחז בדמיון חום האוהבים גם כי שקוף אתהלך בין אלפי אנשים לא אדרוך לעולם בין נואשים גם אם יהיו ימים של צער או עצב תמיד תפעם בי שמחתו של הקצב דרך מילים אגיע עד אליך ותוכלי להרגיש את חומי בחושייך

  "הנה אנוכי שלח מלאך, לפניך, לשמרך, בדרך:  ולהביאך אל-המקום אשר הכנתי" - פרשה זה הינה המשך למעמד הר סיני.  מעמד הר סיני הוא אולי המעמד הגדול בהיסטוריה האנושית, וכמובן של עם ישראל. אך בתוך המעמד מסתתר מסר פנימי עמוק לכל אחד, לאחר שניתנה התורה למשה הוא ירד מן ההר. הוא לא נותר אי שם במרומים עם ענני הכבוד, אלא ירד ליישם את הדברים הנשגבים בעולם עצמו. בתוך הקשיים, באבק המדבר, בקור ובשרב. למרות שנדמה כי מסר זה הינו מסר לאומי וכלל אנושי, הרי ניתן לראות בכך גם ענין אישי של כל אדם ואדם. לכל אדם יש את הפסגה בתוך עומק נשמתו, אותה פסגה שאם יעלה בה יפגוש את ענני הכבוד. עלינו להיות מודעים גם לאוויר הפסגות הקיים בנשמה,  אך להיות מוכנים לחולות המדבר. בתוך כך עלינו לזכור תמיד כי אין אנו לבד בסיפור. אנו מוקפים בכוחות אנושיים וגם שאינם נתפסים בחושיינו וגם  להם חלק במסע חיינו. שבת שלום. שלח לי מלאך - משינה

חזרתי לאחור שני צעדים, משהו במנגינה נשמע לי מוכר. היא ישבה בפינת המדרחוב בראשון לציון, בין המזרקה לסניף של בנק דיסקונט הותיק, גבה זקוף, ישיבתה יציבה, ונגינתה בטוחה ומלאת רגש. לצד הכסא המאולתר הניחה את הכיסוי של הכינור פתוח לרווחה כשפה ושם מטבע מונח לאות תודה. נעמדתי מולה הקשבתי כל כולי למנגינה סביב אנשים חלפו להם היא לא אמרה דבר לי כן. המנגינה היתה שיר באיידיש שנקרא בתרגום חופשי "מוכר הסיגריות" פעם שמעתי שסבא שלי מאוד אהב אותה ומצאתי אותה בין שיריו של דודו פישר. במשך תקופה ארוכה הקשבתי לשירים ביידיש כדי להתחבר לאלו שמעולם לא יכולתי לפגוש והשיר הזה היה האהוב מכולם על סבא שלי. וכך אני מוצא את עצמי, בחור צעיר, עומד באמצע המדרחוב, ומזהה ניגון ביידיש שנכתב לפני למעלה מחמישים שנה. איני יודע מי כתב את המנגינה הזאת מתי היא נכתבה אך השנים רק הפכו אותה ליפה ומרגשת יותר ויותר אני מנסה לחשוב על כותב הלחן ברגע בו נולד הניגון על ההתרגשות, על החיבור. המנגינה לוקחת אותי לסיפור שלם של קהילות יהודיות שכל מה שנשאר מהן זה רק כמה מנגינות המסרבות לדעוך ...

כמעט עשר שנים עברו מהשיחה הזאת ועדיין זה מרגיש כאילו רק אתמול נאמרו הדברים "כבוד הרב" אמרתי "אני חייב להיות איתך אמיתי" "אני יושב בשיעורי התורה והמחשבות במקום אחר" "אם להגיד את זה במילים אחרות, אני לא מרגיש שזה המקום שלי" הרב, גבה קומה, עם סבלנות אין קץ פנה אלי ואמר :" זה בסדר גמור, רק שלושה דברים תיקח איתך לכל מקום שתלך" "אחד, אל תעשה רע לאף אדם" "שנית, כל יום תקדיש לבורא חמש דקות" "והדבר השלישי ..." מבטו הרצין, הרגשתי כי ענין זה כבר מורכב יותר. הדבר השלישי הוא פירוש לפסוק מתהילים הפסוק הולך כך: "בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותייך" "האות הראשונה של הפסוק ב', האות האחרונה כ' יחד זה כ"ב אותיות התורה, משמעות הפסוק הוא שלא חשוב מה תעשה בחיים, כל עוד המחשבה באה ממקום של אמונה ועשיה למען הטוב אתה בכיוון הנכון. מאז שנים לא נפגשנו, אך מילים אלו, הולכות איתי כמעט בכל דבר בכל צעד בכל אות ומילה יתכן וזה לא סוף פסוק

"אתה לא מאמין איזה עבר יש לאיש הזה" "פעם הוא היה אחד האנשים הכי מפורסמים בישראל, כוכב ענק" "משהו השתבש בדרך, הוא איבד הכל והיום הוא עובד כשומר" אני מביט בה מידי פעם מעיף מבט אליו משתדל לא לפגוש את מבטו מרגיש לי כמו תרגיל לסוכנים מתחילים במוסד "אני לא מאמין לך, את צוחקת עלי" אני אומר אבל משהו בתוכי רוצה להאמין כבדרך אגב אני נתקל בו מנסה לדובב אותו לדבר על החיים והוא, מתמסר לשיחה, נפתח ומדבר על העבר. "אתה לא יודע איזה כוכב גדול הייתי פעם, עם כל הגדולים עבדתי, הכיסים שלי היו מלאים והיו לי כמה דירות" אני משוכנע כי הם תיאמו ביניהם עדויות למתוח אותי. אבל כשהוא אומר את הדברים אני מהנהן לאות הסכמה ומביע אמון. "אני רוצה שתעזור לי לכתוב משהו בשבילי מחר אתה מקבל את כל הפירסומים עלי במשך עשרות שנים תראה מי הייתי" יום אחרי זה הוא שכח, "ידעתי" חשבתי בליבי עבד עלי, הבן אדם חי בסרט שבוע אחרי זה, "חכה שניה" הוא צועק לי כשהוא רואה אותי מרחוק "אין צורך שתעזור לי, תכנס לאתר שלי...

הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים ואמר "פשוט" "הכי מורכב להיות פשוט" עורו שזוף קומתו אינה גבוה וקולו  מעיד, למרות גילו הצעיר, על נסיון חייו את פונדק הדרכים שלו  "עופר במדבר" בדרך לים המלח הוא הקים עם הרבה אמונה בתחנת הדלק ליד כפר אלון הוא מוכר "צ'קצ'וקה" שהמציא בעצמו מידי פעם מופיעים שם עוברי אורח  ואוטובוסים של תיירים משאירים שובל אבק ושממה גדולה אחריהם הגעתי אליו במקרה עת נסעתי ללא מטרה מחפש אחר חבלי ארץ שאינם מוכרים לי  "רבי נחמן עמד על יסוד הפשטות" הוא אמר ואני, מי אני שאחלוק על רבנו  "מוזר" חשבתי לעצמי שם באמצע המדבר "איפה בחיי אני לא פשוט?" נדמה היה לי כי עצמי , שבאותם רגעים נהנה מריחו של קפה מהביל חיפש תשובה  מידי פעם הוא קם לסדר סחורה להחליף מילה עם ספק של עוגיות או להכין ארוחה חמה למישהו מהמדרשה הקרובה ואני, שם באמצע המדבר חושב רק על מילה אחת מה אני הולך לעשות עם מה שהוא אמר לי ? לא כל יום מישהו באמצע המדבר  מסתכל לי בעיניים אומר לי מילה אחת והולך להכין צ'קצ'וקה אני לוחץ את היד לעופר נכנס לרכב ו...

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון" התרגלנו לארץ הכל כך מיוחדת הזאת לרצועת החוף היפיפיה לאלמוגים באילת למכתשים בנגב לגידולים בערבה למרבדי הכוכבים שרואים במצפה רמון  בלילה ללא עננים לזה שאנחנו במרחק חצי שעה נסיעה מירושלים אלפי שנים חלמנו עליה ועכשיו כשאנחנו כאן  אנחנו רק מחפשים מה לא יפה בה אם נלך בשקט בין חוצותייה יש סיכוי שנתאהב בה שוב סיפורי הבתים בנחלאות הנוף המרהיב מהר הצופים או מטיילת ארמון הנציב בתי הקפה הקטנים במושבה הגרמנית וכמובן סימטאות העיר העתיקה  שיופיין נותר למרות אינסוף המלחמות היערות,  בן שמן, בית שמש, צרעה אשתאול מרחבים עצומים של קסם ופריחה של שקט  רוחם של גיבורי הספר העתיק בעולם עדיין מוצאים מיסתור בין העצים המוריקים והמרכז, תלאביב, הערים מסביב, כן גם בת ים כמה אנשים טובים יש שם, יוצרים, גומלים חסדים למישהו שאינם מכירים מגדלים ילדים באהבה סתם מתחבקים על ספסל  ופרדסי השרון והליכה רומנטית בקיסריה וסיבוב בין בתי אומנים בעין הוד והגליל... אוך הגליל... איפה יש עוד מקום כזה  קסם כזה שוקק מים חיים, ירוק, מלא אנשים גליליים מיוחד...

אני מצמיד את האוזן לדלת דירה מספר 6 אם מישהו ידליק את האור אני מתחיל לברוח אסור שיתפסו אותי ככה אני מקשיב איך הוא מנגן איזה יופי ואיך הוא שר מישהו מדליק את האור ואני בורח למטה לשחור - לבן הלובי של קפלינסקי 31 כניסה ב ושם אני רואה שכל השכנים פתחו את החלונות להקשיב לו מנגן חלק שרו איתו קצ'וביץ' ופוקס ועוד אנשים שחלפו ברחוב אני לא בטוח שאי פעם הוא ראה את זה  והוא סך הכל גדול ממני בשלוש שנים אבל שירתו נשמעת למרחקים אני מחכה להזדמנות לבקר בביתו ולשמוע אותו מנגן איך הוא מצליח לנגן מיד כל שיר שהוא שומע קוראים לו אופיר צוקרמן  השנים עברו מיד כשהתחלתי לנגן על הגיטרה שלי היא נפלה ונשברה השענתי אותה על דלת חדרי הצר ובטעות אבא פתח את הדלת ושברה זה היה בדיוק בימים שבערה בי אש המנגינה הייתי חייב לנגן לא יכולתי לעשות שום דבר אחר אבוד עצה הקשתי על דלת משפחת צוקרמן אביבה, אמו של אופיר קיבלה את פניי בחיוך חם ומקבל "זה בסדר אם אני אשאיל את הגיטרה של אופיר?" שאלתי , מרגיש שבתשובתה תלווים מנגד כל חיי והיא, מעולם לא סרבה לבקשתי תמיד עם חיוך אמרה "בשמחה אתה מוזמן לקחת את הגיטרה מתי שא...

בנין העירייה ברמלה קרוי ע"ש פנחס זינגר ז"ל סבא שלי יש שם שלט בכניסה עד היום כל מה שאני יודע עליו הוא דרך אנשים אחרים אני מרגיש שאנחנו ממש מכירים כבר הוא נפטר כשהייתי בערך בן שש פעם פגשתי ישיש בתחנת אוטובוס רמלאית חיכינו לאוטובוס ואני, כהרגלי, שאלתי על החיים ללא התראה, ובלי שביקשתי הוא אמר בנימת געגוע "הכרתי פעם איש יחיד ומיוחד אין אנשים כאלו קראו לו פנחס זינגר" נרגש,  הודיתי שהאיש הוא סבא שלי ונפרדנו לדרכנו בראשון לציון פגשתי לימים את האיש שהיה נהגו איני זוכר את שמו "סבא שלך" כך הוא אמר לי בחיתוך דיבור של פעם "תמיד הזמין אותי לאכול כשנסענו יחד" ומר ביגון השכן כשהייתי ילד אהבתי להשקות עם צינור המים את הגינה הקטנה שלו והוא, שמעולם לא ראה את נכדו המאומץ, ראה בי סוג של נכד וסיפר לי רבות על סבי על אישיותו כאיש ציבור באותם הימים על אישיותו הרגישה ואבא  שפעם ליווה את סבא למפגש עם יצחק בשביס זינגר חתן פרס נובל לספרות שהגיע יום אחד לביקור בישראל סבא, שאיבד את משפחתו בשואה חיפש קשר משפחתי לאיש למרות שהיה. חתן פרס נובל ספרות לא גילה התלהבות גדולה  וסבא, שכ...

 בית הספר בן גוריון ראשון לציון לאחר שעות הלימודים אני בן 8 מגיע לנגן בקונצרט הראשון בחיי אחת מכיתות ז עברה הסבה להיכל התרבות המקומי הורים ותלמידי הקונסבטוריום הגיעו לתת את הופעת חייהם ואני ביניהם מסורק בגדיי מסודרים אני שולף מהתיק את חוברת הנגינה מניח אותה על הקלידים ומתחיל מתחיל להתנשף רואה מטושטש ועוד אין לי משקפיים מאחור פה ושם שומע צחוק הידיים מנגנות משהו לא ברור אני לא מצליח לנגן כלום אני רוצה לבכות אני בן 8 זה בסדר אבל אני לא מצליח לבכות אני יודע שאבכה כשאיש לא רואה הלסת מחזיקה את הדמעות מלפרוץ המורה לנגינה שאיני זוכר את שמה מודעת שכישלוני הוא כישלונה מתפרצת אל היצירה שכעת נכתבת ופונה אל הקהל "ניר קצת מתרגש ננסה שוב" אני מתחיל שוב איכשהו צולח את ההופעה הראשונה בחיי בא לי לחזור אל הילד האמיץ הזה שם לכרוע על הברך לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהוא היה ענק הכי טוב שהוא היה יכול להיות אבל אני לא מצליח לחזור אליו כי הוא אני לפני כמה שבועות בית תל אביבי אני מופיע מול כמה עשרות אנשים כבר יותר מ-25 שנה אחרי והילד שם מתקשה לנשום בפני הקהל הידיים מתקשות לנגן אבל משהו יוצא לאויר החדר כ...