ניר חכם בלוג אישי

היא : " אהובי,    אני לא יודעת לאן לשלוח את המכתב,    כי אני לא יודעת איפה אתה.    אני מרגישה שאתה שם,    אולי מחפש,     אולי מיואש,    אבל שם.        אולי חלפתי על פניך ברחוב,    על יד בית העירייה הישן,    ואתה,    בין ההמונים,    חלפת על פני ולא שמת לב.       אולי צעדת מולי על שפת הים,   ואני בדיוק באותו הזמן,   אספתי צדף ועוד צדף  לשרשרת,   ואתה המשכת לצעוד,   ולבקש אותי.   בכל מקרה אני אכתוב את המכתב ואשלח,   לאן?   אני לא יודעת,   כנראה על פני המים,   כנראה בבקבוק,   העיקר שהמילים יעשו את דרכן ממני אליך.   ממני,   אוהבת "     הוא : "אהובתי, אני לא יודע לאן לשלוח את המילים שאכתוב, כי אני לא יודע איפה את, אבל אני יודע שאת שם. אולי זה ישמע לך מוזר, אבל לפני שבועיים חלפתי על יד בית העירייה הישן, ובין כל ההמונים הייתי בטוח שראי...

"נירוס" צועק לי משה, "אתה חייב לראות מי פה", "מי?" אני שואל נרגש, "הגדול מכולם,  אלוהים,  באוהל". אני מגיע בריצה עם סנדלי העור, בדרך מפרגן לאהרון על השרשרת החדשה שלו, וחולף על פני שני לווים שמתאמנים על שיר חדש. מרחוק אני כבר מזהה את ענן הכבוד. אני מגיע מתנשף אל משה ושואל: "מה קורה מוזס,  אלוהים באוהל...  מה נסגר בן אדם?  בכל זאת הוא יכול להרשות לעצמו יותר,  קרוואן,  דירת סטודיו,  צימר,  דווקא אוהל?" משה מסתכל אלי ומבטו קורן: "תשמע, האמת הוא מדבר איתי כבר די הרבה זמן, ואני גם לא תמיד מבין אותו, אבל בוא תראה משהו". משה, כבר לא צעיר, לוקח את המטה וכותב את האותיות "אוהל" על החול. "נו מה אתה אומר?" הוא שואל ומחכה לתגובה. אני לא מבין ממה הוא מתרגש, אך למרות זאת אני אומר לו: "תשמע אתה יודע לכתוב את המילה אוהל". משה מחייך, מוחק את המילה אוהל, נותן לי את המטה ואומר: "תחזיק,  עכשיו תכתוב את אותיות מילה "אוהל" בסדר הפוך,  כמו שאני מכתיב לך". אות...

לובן עיניה השלם הטוב נותר מתבונן בי מבין העולמות "עשה טוב בחייך, נסה לשרטט מחדש את הקווים בידיך" מידי פעם אני שב לשם לפחות בדמיוני ומנסה להיזכר בסיבת בואי וכשאיכשהו אני נזכר במשהו משם מיד עולות בי שוב עיניה ואיתן געגועים עזים אליה רק בכוחן של עיניים טובות את אלפי רסיסי הלב לאחות להזכיר ברגעים כמעט אבודים כמה אנחנו באמת מיוחדים וכשאיש אינו מבין אותך בעולם ואתה כמעט הולך ונאלם כדאי להיזכר במשהו טוב שעשית גם אם לא כל כך הלך, לפחות ניסית אם אי פעם גרמת למישהו לשמוח אתה יכול להתחיל להרגיש קצת בנוח אם אי פעם גרמת לכאב להתפוגג ובמקומו הופיע צחוק מתמוגג אתה בכיוון הנכון. אם אי פעם גרמת למישהו לשיר מהלב תדע שזה מסוג הדברים שאלוהים כותב אם גרמת למישהו צמרמורת בגלל מילה באותו הרגע זכית  במלוא התהילה אם משהו מהדברים שנכתבו קרה לך לפחות פעם חפש בקבוק יין ישן עם פקק שעם תנער כמה רגעים ותחגוג את החיים כי כשאתה בטוח שמשהו מכביד או לופת פיספסת, כי אתה בעצם יצירת מופת

גרם מדרגות סדוק, ישן ומחוספס, מוביל לגבעת כורכר קירחת, במקום הכי גבוה בנס- ציונה, בכניסה כתוב: "מעלה גבעת האהבה". אני עולה בגרם המדרגות, סוקר את הסדקים בבטון, חושש מעץ נוטה על צידו, וממשיך לעלות. "פעם הייתי כאן" אני אומר לעצמי בקול משכנע "ונדמה היה לי שהיה כאן ספסל", אבל עכשיו אין. אני עומד על הגבעה הקירחת, ומלמעלה ניתן לראות את כל אורות העיר הקטנה, את בית הכנסת היפיפה והעתיק הצמוד לגבעה, וסתם איש מתהלך עם כלבו. לא תיכננתי להגיע לכאן, אבל בימים האחרונים כל פעם משהו משאיר אותי, בהתחלה התקררות קלה, אחר כך הספר שרוצה לצאת לעולם. כך או כך, אני מוצא את עצמי, עם רדת הערב, במעלה גבעת האהבה. אני מתבונן על אורות העיר וחושב: "אם מסתכלים על הדברים ממקום של אהבה, מהמקום הכי גבוה שיש, הכל נראה אחרת". אני נזכר בשיחה הראשונה שהיתה לי בצפת, ממש לפני שלושה שבועות, עם משה, היהודי הזקן והחביב שהזכיר לי את סנטה קלאוס, "אהבה, סקס, וכסף הם הכוחות הכי חזקים שיש בעולם,  אבל האהבה היא החזקה מכולם.  אתה יודע איך ?"  הו...

שבועיים מתחילת המסע, סידורים נחוצים מחזירים אותי לבית הוריי. שם, בין האלבומים הישנים, על יד התמונה הראשונה בה הסתכלתי ישר בעיניים, אני מוצא את הסיפור הראשון שכתבתי בחיי. מסתבר שגם לחזור הביתה, אל הילד, הנער והאיש שהיית, זה חלק מהמסע. "זה מוזר" אני חושב לעצמי, "מה החזיר אותי לכאן?" אני מעיף מבט בסיפורים שכתבתי בשנה האחרונה ומבין, בשנה הבאה, בעזרת האל הטוב, יצא הספר הראשון. אנשים מחפשים שמות, כל הזמן, לילדים, לרחוב חדש, ואני מחפש שם לספר. ספר כמעט ויש, אולי זה יקח עוד זמן, אבל שם? בטח יבוא. נשים יודעת את שם הילד מיד. מיד כשהן רואות אותו. ואני? אני לא אישה, וספר הוא לא ילד, אז איך אקרא לו? בימים הקרובים אאסוף את הסיפורים לספרי הראשון. לאחר מיכן, אני לא ממש יודע, משהו כבר יבוא. אני מביט בתמונתי עת הייתי בערך בן שנתיים. העיניים מביטות ישר אליי וכאילו אומרות: " אל תאכזב,   תזכור למה באנו". ואני, מביט לילד בעיניים, ואומר בלחש: "יהיה בסדר,  אני לא שוכח". כשהכל מתבלבל, טוב להביט בתמונת ילדות, בילד שהיית פ...

את הטור הבא אכתוב פשוט, מהלב, בלי לחשוב יותר מידי. לפני שבועיים, עת התחלתי את מסעי בארץ ישראל, הנחתי את הגיטרה והתיק במכון "אסנט" שבעיר העתיקה בצפת. מכון אסנט הינו מרכז ללימוד קבלה מבית המדרש של חב"ד. המכון מנוהל באהבה, נתינה ותחושת שליחות של החסידים. היופי הנשקף ממרפסות המכון הינו עוצר נשימה ומפעים. בנוסף, הסימטאות,הדמויות והסיפורים החבויים מעצימים את תחושת הקסם במקום. אך מעל הכל, זכיתי בימים אלו להכיר את היופי בעם ישראל. אנשים הפועלים מתוך מקום טהור של אהבת ישראל ושמחה. במהלך ימים אלו חלפו במקום מאות יהודים מכל העולם, שרו, רקדו, התפללו, למדו ובירכו את כל בית ישראל. המכון עוסק דרך קבע בהתנדבות למען עניים, קשישים וכלל העם. הכל עם צניעות גדולה וחיוך אמיתי. בערב שבת מתנדבים חסידים רבים לארח מבקרים לסעודה, וכשזו נערכת, היא נעשית מכל הלב. הרגשתי שנכון יהיה לעצור לרגע את כתיבת הסיפורים, ופשוט להודות לאנשים מופלאים שבזכותם למדתי מחדש שמחה מהי. ובכן, תודה לרב נדב כהן, נטלי, יהודית, הרב מויאל, יהושע וכל שאר צוות "מכון אסנט"  תבוא עליכם הברכ...

למרות יופי ההרים, השקיעות הזורחות, הניגונים הבאים מהלב, התעוררו בו פתאום געגועים לים, לאותה רצועת חוף ישנה, בה התהלך כל חייו, הביט לאופק, וחלם בהקיץ. צעדיו היו בדיוק בחיבור בין המים והחול. כשהיה פוסע על החול, המים, כמו מחזר עקשן, היו נמתחים מעט, מדגדגים בקרירות את כפות רגליו, ושבים חזרה למקור הגדול. כשהיה צועד בתוך המים, עד קרסוליו, היו המים נסוגים מידי פעם, וכך היה צועד שוב על החול הרטוב. תמיד הלך על קו התפר. בצד אחד מים, בצד השני החול, וסביבו תמיד נושבת הרוח. מול ההרים הוא אמר לעצמו: "אנשים אוהבים להביט בים, בגלים, באופק, כאילו שם רחוק ישנו רמז, אולי תשובה לשאלה, אולי שאלה על תשובה". וכך, בעודו מתבונן בהרים הקרובים, הוא מתגעגע לים הרחוק, ולהליכה הפשוטה על קו התפר, בין החול, המים, הרוח, והנר שעדיין מאיר בתוכו.

אני מתבונן כלא מאמין. מבנה מרשים "הסראיה", ניצב במרכז העיר, היה בעבר ארמון, לאחר מיכן בית כלא, וכיום שוכן שם המתנ"ס הקהילתי. "מוזר" אני חושב לעצמי, אנשים בונים לעצמם ארמונות, ובסוף הם הופכים לכלא. לא רחוק משם, במרכז לקשיש, המטופח והמושקע, מחכים לנו הקשישים כדי שננעים את זמנם. עם כניסתנו בשער, הם עוקבים אחרינו במבטם האיטי, ובעודם יושבים כממתינים למשהו, אני שומע צלילים מוכרים. מתוך אחד החדרים, קול גיטרה חשמלית מפלח את הזיקנה. אני נכנס לחדר, ומחייך. את צלילי הגיטרה המופלאים מפיק קשיש, סיימון שמו, רזה וחיוני, והוא מקבל את פנינו בשמחה. "המוזיקה היא החיים שלי", הוא אומר בהתלהבות של נער מתבגר, ואני מאשר את דבריו בלחיצת יד חזקה. במשך קרוב לשעתיים מנגן סיימון להיטים מכל הזמנים, ואני, פה ושם מוסיף אקורד. כל אחד ואחת מהם הוא סיפור חיים שכמעט ונחתם. "אני זוכרת את יהודה הקטן,  איך הנקתי אותו,  והיה משחק עם רגליו על בטני,  ואיך יום אחד באו ואמרו לי כי נפטר,  באנו תמימים וטהורים מתימן,  האמנו לכולם". אני מביט ב...

"מה זה הטרוף הזה?"  אני שואל את הרב הצעיר, "זה ככה כל שבת?"  הוא מחייך,  ומושך אותי חזרה למעגל עשרות הרוקדים.  צעירים מישראל ומהעולם,  מקבלים את השבת בריקודים.  תוך כדי פיזוז על הרחבה,  זרוע של חסיד ענק מונחת על כתפיי,  ואני ממלמל בתקווה "משיח, משיח, משיח אוי אוי אוי ..." הכביש גדוש במתפללים שזה עתה עושים את דרכם לסעודת השבת, ומהדרך העולה ניתן לראות אורות ישובים רחוקים. הסעודה נמשכת שעה ארוכה, סביב השולחן מורגש מעמד השבת, שיאו הרוחני של השבוע. ברקע לא שומעים את יאיר לפיד ו"יומן שישי", אלא את זמירות השבת מתוך הבתים. במהלך השבת החסידים מתלבשים בבגדים מהודרים, וניכרת התרגשות אמיתית. כל ארוחה, שיעור או תפילה, מלווים בשירה אמיתית, מלאת שמחה, שבאה מהלב. שיעור על "קורס בניסים" מקבץ אליו מתענינים רבים, ולאחר מיכן, על אחד הגגות, שוב, שירים וריקודים. והאנשים? שחקן רוגבי מהליגה השלישית באוסטרליה, כפיל של יהורם גאון מירושלים, חסידת חב"ד צעירה ומיוחדת, שעובדת בביתו של הרבי מילובביץ', רב אמריקאי שמעביר שי...

"זוהי שיטה עתיקת יומין של מדיטציה יהודית, עוד מימיו של אליהו הנביא. וכאן, במערת הקבורה המשופצת והנעימה, נלמד את רזייה", הוא אומר בקול נעים. אני מביט בו ושואל: "מאיפה אתה מוכר ?..." "ובכן..." הוא משיב בחיוך כמעט מתנצל "פעם הייתי שחקן". אנחנו יושבים על כסאות נוחים, ומנסים להקשיב לדממה. כל רעש חיצוני מסיח את הדעת, והדממה נראית רחוקה מתמיד. רק כשמחפשים אחר הדממה מבינים כמה רעש יש, כמה הפרעות. בדיוק שהשקט מתקרב, וכולם מסדירים נשימות, הבטן שלי מקרקרת, ובלי להתבייש מסרבת להירגע. פה ושם קול דממה דקה מגיח, ומופרע על ידי רעש אחר. "הבורא נמצא בדיוק שם,  בדממה,  החיבור לדממה הוא החיבור לבורא". אני מהנהן לאות הסכמה, אבל אף אחד לא רואה. הבטן הפסיקה לקרקר, ואני מתגעגע לצלילים, לפרוט על מיתר, תמיד הרגשתי שהבורא נמצא דווקא במנגינות. אני מודה לו, והוא לי, אנו נפרדים איש איש לדרכו. בערב, הופעה של שלושה נגנים תימנים, נפלאים, על כלים עתיקים, הקהל מבקש הדרן, והנגנים נענים. לאחר מיכן, על אחד הגגות רבי קורא לתלמידיו להרבות בשמחה, הם מקיימים אחר מצוות...

"בכדי להשיג משהו שמאוד רוצים, יש לעשות שתי פעולות", הוא אומר בביטחון, תוך שהוא נשען לאחור, מניח את ידיו על כרסו, עוצם עיניים וממשיך: "פעולה אחת במקום הרוחני, ושניה במציאות, וזה חייב לבוא יחד". "שמי משה", הוא אומר בנעימות. מראהו מזכיר לי את סנטה קלאוס, וצחוקו מתגלגל וחביב. "דבר ראשון", הוא ממשיך באנגלית יהודית, "תמצא מקום שקט, שים משהו על הראש, זה לא חייב להיות כיפה. כל העניין הוא להראות כבוד לשם, ריספקט יס? ואז, לבקש בפשטות את שרוצים, ובסוף להגיד "עכשיו". אבל אתה חייב לזכור, שהזמן שלו הוא לא הזמן שלך, על כן, עליך להתאזר בסבלנות. לאחר מיכן, השלב השני הוא לבצע פעולות בעולם הגשמי, ולהישאר ערני." אנו נפרדים לדרכנו לאחר שיחה ארוכה, ואני מודה לו על המתנות שהוא השאיר לי. כל רגע במקום המיוחד הזה מלא וממלא, ואני יוצא לשאוף אויר בין סימטאות העיר העתיקה. כאן ממש, צעדו במשך מאות שנים האר"י הקדוש, תלמידיו, ומאות מקובלים. פנים גליליות חולפות על פניי, ריחות תבשילים , מקצבים וצליליים חסידיים...