גלימה

"אתה רואה?" הוא אומר לי,
 לכל אחד יש טביעת אצבע אחרת,
 אין שניים עם אותה טביעה",
 גלימתו מתנופפת ברוח,
 צבעה ארגמן.
 רגע לפני שהוא ממריא,
 הוא מסיט את מבטו לאחור ומוסיף:
"תתבונן באצבעות שלך,
 יש לך משהו שאין לאף אחד אחר".

ביד שמאל הוא אוחז בשול הגלימה,
ביד ימין מכוון אל על,
ונוסק.
שובל ניצוצות זוהרים,
נשמטים מגלימתו באיטיות אל הקרקע,
כמו עלים בשלכת,
המבקשים להישאר במרומים.

אני מספיק לאסוף חופן בידיי,
אך לאחר מספר שניות הם מתפוגגים כלא היו.

דמותו נעלמת אי שם בין הכוכבים,
ואני נותר לבדי.
מביט באצבעות ידיי,
ומנסה להבין.

תמיד אהבתי את המדבר.
זה מקום בו אפשר לראות בבהירות את כל הכוכבים.
וגם אותו,
האיש עם הגלימה.

מאות שנים מדברים עליו,
פעם אפילו מצאו ציור הנושא את דמותו במערה עתיקה.
לילה אחד,
כשחיפשתי תשובות,
עמדתי באמצע המדבר והתחלתי לצעוק לו:
"האיש עם הגלימה,
יש לי שאלה,
תרד!".
והוא ירד.
מאז נפגשנו מספר פעמים.

מעולם לא ראיתי את פניו,
עד לפגישתנו האחרונה.
לפגישה זו הוא הגיע ברגל,
כשגלימתו מקופלת.
"קח" הוא אמר לי,
 והושיט את הגלימה לעברי,
"עכשיו היא שלך."

"שלי?!" שאלתי מלא פליאה
הוא חייך וחזר על דבריו:
"כן שלך,
 הדרך לעוף ולנסוק אל על עוברת דרך חיבור פשוט.
 החיבור בין טביעת האצבעות שלך לבין המעשה שאתה אמור לעשות.

 רוב האנשים אינם עושים את המעשה שלהם,
 לכן אינם מצליחים לעוף".

הסתכלתי אליו ושאלתי:
"אז למה הגלימה?"
הוא ציחקחק ואמר:
"אה...הגלימה...
 פשוט תשאל אותה...
 גלי - מה... עלי לעשות".