ניר חכם בלוג אישי

איתה למרות הזמן שעבר למרות העלים שנשרו למרות כוכבים שאובדים לאינסוף היא נותרה בשיריו למרות המכתב שדהה למרות חיבוק החמה שרצתה לאסוף היא נותרה בשיריו והוא, מתכנס אל שירו ונשאר בו לעולם איתה

"פעם היית הולך אל המלחמות, היום המלחמות באות אליך" -  צ'יף צ'יף שמח שחזרתי לבקר אותו. אני מכיר היטב את סודות פניו. הוא מתבונן בלהבות המדורה כמו באישה יפה ושותק. דרכו למדתי להקשיב. לא לדבר כל הזמן. לשים לב שיש עוד דברים חוץ ממני, ולתת להם להתרחש. "מה איתך בן?" הוא פונה אלי ומבטו עדיין מתמקד בלהבה "אני מרגיש שאתה מוטרד". אני שובר ערמת זרדים ומשליך ללהבה. "כולם מדברים על מלחמה קרובה, התופים כבר נשמעים מרחוק, יש תחושה שזה קרוב." "קרוב?" הוא שואל ונאנח "בגלל זה אתה מודאג?" "כן" אני משיב לו ומחמם את ידי מעל לאש. "יש לך מה לעשות כדי למנוע אותה?" "לי? אתה צוחק? מה אני כבר יכול לעשות ?" אני ממעיט בכוחי ומתכנס. צ'יף מזדקף בישיבתו, מישיר מבט אל האופק ואומר: "אנשים קטנים גורמים למלחמות, אנשים גדולים עושים שלום". "כשאתה פוגש אדם ברחוב ואומר לו "שלום" מה הוא משיב לך? "שלום". אין לו ברירה אחרת, ככה זה עובד. "לפני הרבה שנים ילד קטן טמן צ...

- קיץ 2011, צפת העיר העתיקה. "מעבר לרחוב נמצא הגן היפה ביותר שראיתי בחיי" הוא אומר בהתלהבות ומצייר את שביליו עם אצבעותיו באוויר. "עשר מדרגות עתיקות מובילות לפתחו של הגן,שם שדרת עצים רעננה תקבל את פניך. צבעו של הדשא ירוק עז, חפצי אומנות פזורים בטוב טעם, ריחות בשמים ונוף הרים מרהיב נשקף ביום בהיר וממלא את הלב". הוא מסדיר נשימה, נרגע וממשיך תוך סידור זקנו "גש לשם ותראה בעצמך. זה ממש גן-העדן". לחלום בהקיץ הוא מציץ, ונרדם בכבדות על כסאו. אני חוצה את הרחוב, מאיץ צעדיי, ומגיע לגרם המדרגות העתיק. הן מתגלות כרעועות וחסרות חן.בהמשכו, שדרת העצים נראית מוזנחת ועצובה. דשא צהוב מבצבץ פה ושם כשרשרת איים נידחים, גרוטאות זרוקות בכל מקום, ריחות עובש עולים מכל פינה, והנוף הנשקף הוא לא יותר מגגות נטושים של שכונה ישנה. מאוכזב אני מתיישב על ערמת עפר מהולה בחצץ.חופן בידי כמה אבנים קטנות וממלמל "גן-עדן אה?.."צחוקי הכבוש נלחם על חירותו, ומתגלגל החוצה חסר שליטה. אני חוזר אליו סקרן. מנדנד את כסאו ומעיר אותו בעדינות. "מהיר..." הוא מציין בשובבות מתגרה ...

בעוד כמה ימים תגיע לסיומה אחת התקופות החשובות בחיי - "ימי מדבר". כן, לראשונה בחיי אני מעניק שם לתקופה. היא ראויה לכך. כמעט חצי שנה מאז הגעתי למקום הנמוך בעולם. וכעת, עם תחילת עונת הנדידה, גם אני אורז את חפציי לעבר ארצות הצפון ומתחיל לטפס מעלה. עוצמת המדבר אינה ניתנת לשיעור. במבט ראשון אין דבר. שרשרות הרים אינסופיות ושוממות שצבען חסר חיים, חום מעיק ומיעוט יישוב אנושי מותירים אותך חשוף. אך במבט נוסף הכל נראה אחרת. המרחב מאפשר להתרחב, להכיר את עצמך, להתאהב שוב באלוהים, ולגלות בו את החבר שתמיד חיפשת. פעם היו כאן נמרים, אחר כך נמר, וכעת נותרו רק געגועים לחיות שהיו ואינן. מי אמר שהחזק שורד? באזור הזה הכל קורה בהפתעה. פעם- פעמיים בשנה ניתן לחזות בשיטפונות המרהיבים הפורצים במלוא כוחם אל נחלי האכזב. כמעט ללא התרעה הם זורמים מלאי חיים ונעלמים אחרי מספר שעות. סופות חול צצות פה ושם ועדרי יעלים מעטרים את הנוף ומושכים את מבטי הנהגים. טעימה מלוחה מעץ אשל והליכה יחפה על שפת הים מחזירות אותי לרגע לילדות ואני מאושר. אבו- מוסא, בפונדק על קו התפר בין ישראל וירדן מזמין אותי לסודה ע...

עדכון מרגש:) בימים אלו יצא לאור ומתנגן ברדיו שירי "אור האהבה". לחן, ביצוע, עיבודים והפקה מוסיקלית - יאיר מיכאל הנפלא, מגדולי הגיטריסטים בישראל. פרטים נוספים בקרוב, צ'או בנתיים. ניר.

המסע נמשך מים המלח. אחרי חודשים בלי לכתוב התעוררתי מרעידת אדמה. זאת סיבה מספקת לחזור ולכתוב: "שקט במוקד הרעש.  בדיוק כמו אצל המחפשים.  איפשהו שם,  בפנים  ישנה נקודה קטנה של שקט,  ולא חשוב כמה רועש מסביב,  השקט יושב בשקט,  ומחכה לרגע הנכון,  הוא נותן לקולות להישמע ולהדהד למרחב.  ואז,  כשאחרוני גלי הקול המרעישים נאלמים,  כל שנשאר הוא השקט.  כן,  בדיוק אותו אחד שחיכה בסבלנות שהרגע שלו יגיע."

פעם ראשונה שאני מספר למישהו את הסיפור הזה. אבל לפני שנה קרה לי משהו ששינה את חיי לתמיד. זה קרה בלילה חורפי וגשום, כאשר מרבית האנשים נותרו צפונים בביתם וכך גם אני. באחת ההפוגות בין הרעמים שמעתי קול מוזר מעליית הגג. בהתחלה הייתי משוכנע כי הקול מגיע מבחוץ, אך מידי כמה דקות, שוב חזר על עצמו אותו הרעש. לבסוף, אזרתי אומץ וטיפסתי בגרם המדרגות לעליית הגג כשבידי עששית. מאז שרכשנו את הבית, לא עלינו לכאן. לא הייתה סיבה. עליית הגג נותרה סגורה וחתומה מרגע בו הגענו, וכל שידעתי היה שספרים ישנים גודשים את מדפי העץ החלולים, ופה ושם מונחים חפצים חסרי תועלת. דלת הכניסה נפתחה בקלות, אך אני נמנעתי בתחילה מלהיכנס והנחתי לאור העששית להאיר את דרכי באפלה. לאחר הצעד הראשון הבנתי מיד מה היה הקול ששמעתי -  היו אלו ספרים שנפלו בזה אחר זה מהמדפים. כריכות הספרים החומות והמאובקות העידו כי ספרים אלו הודפסו לפני עשרות שנים, וכי בעליהן היה איש אמונה. כך ישבתי שעה ארוכה, כשסביבי פזורים הספרים, העששית מחזיקה מעמד בגבורה, ואני מרפרף בין הדפים. לרגע היה נדמה לי כי גם הם התגעגעו לרפרוף של יד אדם בהם. ק...

בתוך כל מציאות, מתחבאת לה עוד מציאות, ועוד אחת, עד שאתה מבין שהכל אשליה.