ניר חכם בלוג אישי

יכול להיות שכל הסיפור שלנו כאן זה אהבה? לגלות אותה, להחזיק בה ולא להרפות. מה זה בכלל אהבה? אהבה לאישה, לילדים, אהבה לארץ ולדבר שאנחנו עושים. תמיד הייתה בי הערכה לאנשים שלא היו להם תשובות להכל. כאלה שתמיד הרגישו בנוח להשאיר את השאלות פתוחות באוויר ולהניח לי לענות בדרכי. כשמישהו מרשה לעצמו להגדיר בשבילי דברים גדולים אני קם והולך. הרגש האמיתי שעומד מאחורי המילה הזאת כל כך חזק ועוצמתי עד שבכוחו להביא חיים לעולם, לצאת למלחמות נגד אימפריות ולכבוש ארצות רחוקות. נכתבו בשם הרגש המיוחד הזה מיליוני שירים לאורך ההיסטוריה, ועדיין אנחנו לא יכולים להגיד בדיוק מה זה הדבר הזה, מה אנחנו מוכנים לעשות בשבילו, איך הוא יכול לקחת אותנו ואת חיינו מעבר לזמן ולמקום שכן האהבה עצמה נשארת גם כשהדבר אינו קרוב אלינו פיזית, ואולי אף כבר לא בעולם הזה... האם הרגש הכל כך חזק הזה הוא זה המעניק משמעות אמיתית לחיים? הוא זה שמצביע על הדברים החשובים ביותר בחיינו ועל מידת הנכונות להקרבה שלנו לגביהם. הרי יש הבדל בין לחבב, לסמפט ולאהוב באמת. לאהוב זה לאהוב. עם כל הרגש. להיות שם בכל הווייתנו. הדבר המופלא באהבה זה פירותייה...

כל בעל כנף מתחיל יודע שהסוד במעוף הוא התמרון. אתה יכול לחצות יבשות שלמות, כמעט בלי מאמץ, אם רק תדע לתמרן נכון, לזהות את כיוון הרוח ולהניח לה לקחת אותך למחוז חפצך. עונת הנדידה תתחיל עוד מספר שבועות ואני כבר מתרגש. יש משהו מאוד מיוחד בעונה הזאת. זה ממש כמו ליקוי חמה או גשם של מטאוריטים. בני אדם נושאים את עיניהם מזה אלפי שנים לשמים, מחכים לסימן ולרמז. מה אנחנו מרגישים אליהם, אל חצי מיליארד הציפורים שדואות ללא גבול וללא פחד לארץ רחוקה? האם אנחנו מקנאים בהם על החופש? על זה שהם לא נושאים על גבם תכולת דירה מכבידה, מקררים ופלאזמות? שאין להם משכנתא או מילואים? בכל אחד מאיתנו יש משהו שרוצה לעוף למקום אחר. תמיד. בשנה שעברה צפיתי בנדידת הציפורים במדבר, לא רחוק מעין גדי, ממש על קו השבר הסורי- אפריקאי, במקום בו הטבע נותר כשהיה מיום בריאתו. ציפורים דואות בלהקות זה דבר מרהיב. זה פותח בנו משהו עצור ומעלה את הרצון להצטרף אליהן. מה הן רוצות ללמד אותנו כשהן חוזרות כל שנה? מה עדיין לא הבנו? יכול להיות שזה פשוט שיעור בתמרון? איך לתמרן נכון בחיים? עם השנים אנחנו לומדים להלך בזהירות בין החלומות והמציא...

חנן חיפש עבודה קלה. שעה- שעתיים ביום עם ארוחת צהריים. קצת לראות אנשים, קצת לעשות משהו נחמד ולחזור הביתה לנמנם. אחרי שניסה כבר כמעט הכל נתקל במקרה במודעה "קורס מוהלים מקצועי" בשורות הקטנות היה כתוב "לא דרוש נסיון". זה בדיוק מה שהוא חיפש חשב בליבו. הוא עלה על האוטובוס הראשון לירושלים, הגיע למכללה, נרשם לקורס ומיד נכנס לכיתה. עשרת המשתתפים תפסו את מקומם בשעה שהמנחה נכנס, בירך אותם להצלחה ואמר: "אני צריך מתנדב". עוד מהטירונות ידע חנן, לעולם אבל לעולם אתה לא מתנדב. אתה בוהה בנקודה דמיונית, מתגרד, לא מצליב מבט עם המפקד.אתה עושה הכל בשביל לא להתנדב. אבל כאן זה לא עבד. המוהל זיהה את חנן בשורה האחרונה מחליף עדשות מגע ואמר לו בקול סמכותי:" אתה! גש!". חנן סיים להחליף את עדשות המגע וניגש אחר כבוד למוהל. מכאן ועד לסיום הקורס את כל 25 ההדגמות ערכו על חנן. בטקס הסיום כבר קראו לו "חנן הקטן". כך או כך, כשקיבל את תעודת ההכשרה ניגש חנן לדבר האמיתי. הוא פיזר קומוניקטים בכל מקום, במחלקת יולדות, טיפת חלב ובעשרות אתרי אינטרנט. אבל הישועה והפרנסה הגיעו ד...

עקיבא זינק על השודד בזריזות, תלש מעליו את מסכת הסקי השחורה והיכה נמרצות בפניו. שנים הוא התכונן לרגע הזה, הרגע שבו הוא יהפוך לגיבור וכולם יריעו לו. והרגע הזה הגיע. עקיבא ניצב כעת מעל השודד ההמום כשרגלו מונחת על חזהו של השודד. "תקראו למשטרה" צעק עקיבא לעוברי האורח, "מהר!" . אבל צרחה חדה וצרודה פילחה את האוויר "קאט! קאט!". לקח לעקיבא כמה שניות להבין את הטעות הגדולה... הוא התפרץ לסט הצילומים של סרט קולנוע חדש ועיצב בלי כוונה את פניו של השחקן הראשי... לאחר שנת מאסר על תקיפה בנסיבות מחמירות השתחרר עקיבא ונסע לים. הוא התגעגע לרגע הזה. השמש, ההליכה על קו החוף ומשחקי הבריחה מהגלים המתקרבים לקו החוף. המחשבות התרוצצו בראשו, הוא ידע שהכל לטוב והרגיש שהרגע הגדול מתקרב. הוא התבונן ברוחצים הנהנים, במציל החרוך, בקבוצת ילדים חופרת בור כדי לגלות מים מלוחים ונשם מלוא הריאות. לפני שחזר לרכב הוא זיהה בזווית העין משהו מוזר. מאוד מוזר. הוא ראה אדם מבוגר שוכב על גבו ללא תנועה. עקיבא לא היסס. הוא רץ אליו בזריזות, כמו שהוא יודע, והחל להנשים אותו. כל שתי הנשמות הוא נתן לו שלוש...

מאז שאני זוכר את עצמי אני כותב. כל שנותיי בבית ספר את מרבית השיעורים העברתי בלכתוב שירים בעמוד האחרון של המחברת, בצבא החזקתי פנקס קטן מתחת לפק"ל ולתפילת הדרך. אני כותב על חלון רכב מכוסה אדים, על פתקים, על קרם של עוגת שוקולד, לפעמים אני נשכב על הגב ביום בהיר וכותב עם אצבע באוויר. אלפי מילים, שירים וסיפורים שאף אחד לא יקרא אבל עדיין אני מאוהב בזה, מתרגש מכל משפט מפתיע כאילו נולדתי רק בשביל לכתוב ממש אותו במיוחד. גם מילים מישהו אמור לברוא. גם אם איש לא שם לב אליהם. יש משהו בלהיות אנדר- דוג (מתחת לכלב), זה שבטוח שיש לו את זה אבל הוא גם היחיד שחושב ככה. אתה מחכה לרגע הגדול שיגיע. אבל הרגע הגדול קורה כל הזמן. הוא שם. מונח על השמשה, מונח על העוגה. בנקודה מסוימת אתה מבין שזה פשוט מי שאתה. כותב. וזה לא תלוי בך. האושר במעשים הפשוטים הוא העיקר. בכל אחד מאיתנו ישנה הבטחה שמתחדשת בכל יום. החיבור האמתי לטבע הפנימי הוא הקסם הגדול שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו. כי בסוף אי אפשר לדעת לאן יגיע השיר שכתבת על חלון רכב מכוסה אדים, אז נשאר רק לכתוב ולהודות.

העיניים הן באמת מי שאנחנו. לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר מביט בעיניהם של אנשים. מנסה להבין את סיפור חייהם. מנסה למצוא את הפער בין מה שהם באמת מרגישים לבין מה שהם מראים לעולם. וכמו כל דבר בראשיתו, גם זה לוקח זמן. ואיך הכל התחיל ? זה נשמע קצת מוזר, אבל הכל התחיל בגלל נמר. לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי בביקור בגן חיות, במרחק ס"מ ספורים מכלוב של נמר. למרות שהיינו שם רק כמה אנשים הרגשתי איך הנמר הגמיש נועץ בי את מבטו החד והמדויק. העיניים שלו אמרו :"כך נראות עיניים של מישהו שלא נמצא במקום שלו, רחוק מהטבע של עצמו, רחוק מעצמו". וגם אנשים, עצבותם ושמחתם ניכרת בעיניהם. אי אפשר לזייף אמת. אי אפשר לזייף דמעות של צחוק, עצב או התרגשות. ואם אתה מזייף, אתה לא אמיתי. וכולנו קצת לא אמתיים. לא כי נולדנו כאלה, כי הפכנו לכאלה. אבל לאמת אין לאן לברוח, היא תמיד מונחת שם, מחכה לרגע שלה לפרוץ, בשמחה בכאב או בצחוק מתגלגל. אמת היא לא משהו שניתן לעצור, היא נובעת מתוך הלב, דרך הגרון, העיניים והמבט החשוף שאומר הכל. כולנו קצת נמרים, חשבתי לעצמי לאחרונה. אולי פחות גמישים כמוהו (לפחות אני)...

את הדברים הטובים בחיינו אנחנו לרוב רואים כמובן מאליו. אנחנו דור שלא חלם על ארץ ישראל. היא ברורה לנו. הדור שלנו חולם על הודו - בנקוק -תאילנד. תמיד חושבים על מקום אחר. ששם יותר טוב. ואולי באמת יותר טוב. אבל זה לעולם לא יהיה ארץ ישראל. הארץ הזאת, למרות שאנחנו כל כך אוהבים לקטר, היא עדיין ארץ מלאת קסם. יש בה רצועת חוף מרגשת, בה אפשר לדרוך על החול החם ולרוץ אחר שובל ציפורים נודדות. יש בה מדבר נפלא אליו מגיעים מארבע כנפות הארץ כדי לצפות בלילה בהיר בגלקסיות רחוקות. מכתש ענק עם שרידים של קומזיצים ושביל אחד מדן ועד אילת שחוצה לאורכה. באביב מרבדים עצומים של פרחים צהובים, טורבוסים וחמציצים מכסים את האופק. ילדים חורזים שרשראות מחרציות ומחפשים צבים בין ענפי החוביזות. בקיץ המונים חוגגים בפסטיבלים, שרים בציבור ונוסעים לאחד משני בתי המלון בארץ הקטנה הזאת. והחגים בסתיו הקריר שרבים עדיין כל כך אוהבים. כל אחד יודע שאת יום כיפור, גם אם אתה לא דתי, אפשר להרגיש כמו שצריך רק בארץ. באיזה עוד מקום בעולם תרגיש את אותה הרגשה כשאתה נדחף לשמוע תקיעת שופר בבית-כנסת? או סתם עובר על יד סוכה במקום שפעם גרת. וה...

שני דברים אהבתי בו. את המגבעת השחורה ואת השיניים התותבות. קראו לו טפר. זליג טפר ז"ל והוא היה הסבא -רבא שלי. בבית הישן ברמלה חיכיתי לו קופצני ושובב על יד עץ הלימונים שעדיין ניצב שם. כשהיה מגיע בהליכה איטית, מחייך ושמח לקראתי, משכתי אותו בידי הקטנה לעבר הסלון, ושם בטקס הקבוע, תבעתי את המגבעת השחורה לעצמי. לאחר מיכן, כשהכובע הגדול והשחור נופל על מצחי ביקשתי את החלק האהוב עלי בפגישתנו :" סבא! תוציא את השיניים!" והוא נכנע בפשטות, שיתף פעולה ושלף את שיניו לשביעות רצוני. גם בזיכרון דהוי אני זוכר היטב את התמוגגותו ללא הכובע והשיניים. נדמה לי, כי לנוכח הילד המרוצה הוא היה מוכן להשתטות אפילו להפתעתו. בכל זאת להיות סבא- רבא זה תפקיד מיוחד. אתה נושא על גבך את אלו שנאספו ועל ידך את אלו שנולדו. הוא היה מאלה שעברו את הנאצים. איכשהו הצליח לחמוק. עבר מפה לשם והסתדר. הוא דיבר יידיש מהולה בעברית של השטייטל. זכרון עמום לקהילות שאבדו. אבל אותי זה לא ממש עניין. אני ידעתי מה רציתי. וגם הוא ידע. יש דברים שאתה יכול לעשות רק כשאתה ילד. אם תראו אותי היום מטפס על עץ לימונים או מבקש ממי...