געגועים לים

למרות יופי ההרים,
השקיעות הזורחות,
הניגונים הבאים מהלב,
התעוררו בו פתאום געגועים לים,
לאותה רצועת חוף ישנה,
בה התהלך כל חייו,
הביט לאופק,
וחלם בהקיץ.

צעדיו היו בדיוק בחיבור בין המים והחול.

כשהיה פוסע על החול,
המים,
כמו מחזר עקשן,
היו נמתחים מעט,
מדגדגים בקרירות את כפות רגליו,
ושבים חזרה למקור הגדול.

כשהיה צועד בתוך המים,
עד קרסוליו,
היו המים נסוגים מידי פעם,
וכך היה צועד שוב על החול הרטוב.

תמיד הלך על קו התפר.

בצד אחד מים,
בצד השני החול,
וסביבו תמיד נושבת הרוח.

מול ההרים הוא אמר לעצמו:
"אנשים אוהבים להביט בים,
בגלים,
באופק,
כאילו שם רחוק ישנו רמז,
אולי תשובה לשאלה,
אולי שאלה על תשובה".

וכך,
בעודו מתבונן בהרים הקרובים,
הוא מתגעגע לים הרחוק,
ולהליכה הפשוטה על קו התפר,
בין החול,
המים,
הרוח,
והנר שעדיין מאיר בתוכו.