ניר חכם בלוג אישי

 הדרוזים הם עדה מיוחדת. שורשיהם מתחילים עוד אצל הנביא יתרו ונמשך דרך נאמנות של אלפי שנים לחבלי הארץ בהם הם חיים. הם תמיד היו כאן. מחוברים לאדמה, צנועים ואמיצים מאוד. טוענים שהדרוזים נאמנים לארץ. זה נכון מאוד. אך קודם להכל הם נאמנים לאמת שהם נושאים בלבם בכבוד עצום לזהותם ועברם. נכונתם להקרבה טוטאלית למקום שהם חיים בו מעוררת השראה ומודל לחיקוי. עם ישראל צריך להוקיר אותם ולהרים על נס את הקשר המיוחד איתם, אסור לנו לראות בהם מובנים מאליהם.

 פתאום זה קפץ לי מהזכרון. זה שכן שם בפינה שקטה ומשעממת וברגע שנדמה היה שזה כבר לא שם זה חזר כדי להגיד לי משהו. זה קרה מזמן, מאז החלפתי כמה זוגות משקפיים, כמה מקומות מגורים, למדתי לבשל ואולי עוד כמה דברים על החיים. רוח הנעורים של ארתור עלתה מבלי שתכננתי.  הייתי אז צעיר ונודד במקומות מוזרים ומיוחדים וכדי להוזיל עלויות לינה באחד המקומות התנדבתי לסייע במעון יום של קשישים. זה לא הגיע מטוב לב אלה מרצון אגואיסטי טהור וכנה. בעודי גורר שולחנות למקומן, מלווה קשישה לכיור ומבקש עזרה מסייעת במקום, שמעתי גיטרה חשמלית חלודה קורעת את חלל מעון היום. מה זה קורעת? דמיינו לכם בן 15 שזה עתה קיבל גיטרה עם מגבר ורוצה שכולם ידעו. משהו כזה. עזבתי לרגע את השולחנות והלכתי בעקבות רוח הנעורים שנישבה במעון. פתחתי לרווחה דלת רחבה ושם ראיתי אותו, את ארתור. קשיש נלהב, מנסה לסדר את הסאונד של הגיטרה. כולו היה מלא תשוקה, התלהבות וחיים. "אני גם מנגן" אמרתי לו "נהדר, תנגן איתי" אמר לי במבטא רוסי ובמעט מילים.  הוא קרן אנרגיה שלא ראיתי גם אצל צעירים רבים ומהורהרים שראיתי סביבי. ניגנו קצת, הוא על חשמלית וא...

 יצא לי בחיי לגור במקום נידח. כמה נידח? זה תלוי באדם. תחושת הנידחות משתנה מאדם לאדם. היו שם אנשים שלא הרגישו שהם במקום נידח. הם הרגישו שזה בדיוק המקום עבורם, וטוב שכל הרחוקים מהם נמצאים בדיוק במקומם. אחת לשבוע לפחות הרגשתי צורך, דחף וסחף לברוח למקום הומה, מלא באנשים, צבעים, קולות ונשימות. אין כמו לברוח ממקום נידח, שומם וחסר תנועה היישר לתוך ההמולה השוקקת ומלאת החיים. הנידחות והבדידות מדגישה לו לאדם את געגועיו לרשת הנשמות הרוטטות בתדר החיים הפועמים. עם זאת, יש משהו בלהיות נידח. אתה מופתע וקצת מתאכזב עד כמה העולם מסתדר בלעדיך מלבד אהוביך ובעיקר הוריך אליהם הלב נשרט בגעגועים. אתה יכול להיות גם נידח ומרוחק כשאתה מוקף אנשים. מרחק הלבבות בינך ובין המקיפים אותך נוא זה שמעיד על היותך נידח ומרוחק. לאחרונה הייתי במקום מרוחק. ראיתי בעיניהם את מה שהיה בעיני. את הגעגועים לאהובים רחוקים.

 רק בשנה האחרונה נפל לי האסימון שכל ילדותי הייתי מוקף עד צוואר בצמחי מרפא ולא ידעתי. הילדות, הנעורים ושנות הבגרות הבוסריות עברו להם בקו החותם את דרומה של ראשון לציון. שנים נפלאות, מלאות בריח פריחת ההדרים, נשנושי חובזה וזרי סביונים. מרחוק אורות המושבה נס ציונה הקטנה. במשך שנים ארוכות היה זה בשבילי תמונת ילדות מופלאה ומלאת קסם, אך מעולם לא חשבתי עד כמה מופלא היה הקסם עד עתה. בתקופה האחרונה הלב נמשך כמו פרפר לעבר איכותיהם של הצמחים כתרופה ומזור לתחלואי האדם. סיורי ליקוט גילו לי עד כמה כל טיוליי בשביליי הפרדסים היו כחגיגה של ממש בין צמחי המרפא הנפלאים ביותר. ככה זה, לפעמים אתה יכול להעביר כמעט חיים שלמים בתוך פלא ולא לשים אליו לב עד אשר מגיע הרגע הנכון. 

 איכשהו, בעולם הזה אנשים עולים על איזשהו נתיב ומאותו רגע הם עליו. אם פתאום בא להם להתחיל משהו חדש ומרגש מנעד התגובות יכול להיות מ" וואו איזה יופי " ועד תגובות מורידות. טבע הבריאה הוא התחדשות כמו שאומרים "מחדש בטובו מעשה בראשית". מידי יום הבריאה מתחדשת, מתחילה מחדש וגם אנחנו יכולים להתחיל מחדש. ללמוד משהו חדש, להשיל מעלינו עולמות שחווינו ולגלות עולמות חדשים. תנועת הנפש שלנו היא תנועת האור.  התנועה הפנימינית ביותר שלנו היא תנועה של חוויה מתחדשת, אינסופית ומלאה בטוב. למה שנצמצם את עצמנו לרצונות מצמצמים?  תיהיו אתם, תיהיו אטר.

בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בגיבורי ההצלחה ברגע. בסרטונים קצרצרים מחוף תאילנדי בהם מתארים את סיפור הצלחתם הזוהר ומזמינים אותנו ללמוד כיצד הם עשו זאת.  לפעמים אכן עלול לצבוט בלב לצפות במישהו שט לו בנינוחות בקונדולה פיליפנית כשאתה מפלס את דרכך בכבישי גהה הפקוקים, אך האמת רחוקה מכך כרחוק מזרח משיכון המזרח.  מסע החיים הינו סיפור אישי, נתיב חדש המיוחד לנו. ראית הדברים במסע שלנו דרך משקפיים של אחרים אינה תמיד נכונה.  הפיספוס הגדול בשנים האחרונות הוא דווקא הסתכלות נכונה על הנפילות, על השיעורים ועל מתנת הכשלון הזוהר.  הדילוג, ההתעלמות וטישטוש מקומם החשוב של הכשלונות (כך אנו מכנים בטעות שיעורים פורצי דרך), הוא השלב הבא בהתפתחות שלנו. שם מצוי גרעין גדול של פוטנציאל ההתפתחות שלנו. שם שוכנת אמת חשובה. שם אנו באמת באמת עושים עוד שלב לאני האמיתי והאותנטי שלנו.  השרירים הגדולים מתפתחים המאמץ הגדול, הם ההכנה האמתית שלנו לשלב הבא. באהבה ניר.

מים אהבה חום פרח חיבוק מבט  יד תומכת שקט כדי להקשיב שיר שנכתב בנשימה אחת. לפעמים מעט יכול להיות הרבה לפעמים הוא הכל. 

אחד הזכרונות האהובים עלי נשלף מזכרון עבר מיוחד מאוד. נשלחתי לאבטח ישוב בבקעת הירדן, אחרי שמישהו הבריז ברגע האחרון.  באותו הרגע זאת הייתה באסה גדולה אך עד מהרה זה התחלף לחוויה מרוממת נפש. הישוב היה ממוקם במרכז הבקעה ולדעתי זה שעה וחצי מהמקום הקרוי קאסר אל יהוד, המקום בו לפי הנצרות עם ישראל חצה את הירדן בדרכו לישראל. די מהר התמקמתי בחדר ויצאתי להחליף בשמירה חייל אחר. השקט, הנופים והאוויר הנקי היו מתת אל בימים רחוקים אלה ואני נושא איתי מאז זכרון של ארץ בראשית שעדין לא חוללה. רק קסטה ( כן... אני מהימים של הקסטות) של התקליט "מעברים" ליווה אותי בשמירה. המוזיקה תמיד הייתה אות שפיות מחיים אחרים במיוחד בשמירות האינסופיות.  ביום השני חקלאי מהישוב שהוא גם רכז הביטחון, לקח אותי לסיור בשטחים הפתוחים. המרחבים היו נהדרים, פתוחים ובהם שורות שורות של גידולים חקלאים. "שלוף לך בצל משם" הוא אמר לי ואני קפצתי ושלפתי מהאדמה בצל מצופה באדמה רטובה וחיה. ריח האדמה והמגע בה היו רעננים ומלאי חיות ונחרטו בי בעוצמה. אתמול פגשתי במקרה חקלאי שהזכיר לי את החוויה, את הקשר לאדמה וכמה בישראל קשה להיו...

כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמגזים עם סופרלטיבים.  גם אני מכיר מישהו כזה ואני חייב להגיד לכם, בחיים, אבל בחיים ! לא ראיתם בן אדם כזה. הוא נותן סופרלטיבים לעצמו, וואו איזה סופרלטיבים הוא נותן לעצמו, יאללה איזה סופרלטיבים. כמעט כל פעולה שלו מלווה בהעצמת יתר החל מפעולות פשוטות של הכנת קפה ועד למשימות מורכבות כמו הצלחה בתיקון נברשת בבית.  הוא נותן גם סופרלטיבים לאחרים, הכל בגדול. סופרלטיבים לא עולים כסף. תשאלו את זאת שהוא אמר לה "רזית קצת?" והיא ענתה "כן...קצת, אני אחרי קיצור כיבה והורדתי 50 ק"ג ( סיפור אמיתי...). או את הפעם ההיא שאיחל מזל טוב בהתלהבות לזוג עם הילדים "הנכדים שלכם מדהימים, הילדה דומה לאבא" ואת תשובתם המהדהדת "הם הילדים שלנו, התחתנו מאוחר". איש הסופרלטיבים נוטה להמליץ בהתלהבות  על מקומות בהם היה ובמיוחד מסעדות שנסגרו. נטייתו של איש הסופרלטיבים להעצים מצבים שאינם מצריכים העצמה מעצימים את הצורך בחוסר העצמה. תמצאו לכם איש סופרלטיבים 😊 ותמסרו לו שהוא הכי הכי הכי מתוק בעולם. 

הרבה פעמים, כשמישהו אומר לי "תשמע הייתי גר בחו"ל או אני עושה רילוקיישן לאי בודד, אני מיד נזכר בירושלים. לי יש את ירושלים שלי. כמו שעוזי חיטמן שר "אלוהים שלי". לכל אחד יש את הירושלים שלו. לאחד זה כמיהת הדורות ולשני זה רק לברוח למרכז, לאחר זה יד ושם  ולשני בית קפה קטן קרוב לנחלאות.  עבורי ירושלים היא החלום, התקווה והשאיפה למשהו לא ברור שאנחנו מצפים לו שיגיע. זה אולי גאולה כפי שניבאו הנביאים ואולי זה פשוט רוגע ושלווה שתחזיר לנו את האמונה שכאן זה גן העדן האמיתי, למרות שזה כרגע מקום לחוץ וקשוח.  כך או כך אני מרגיש שאני חייב להישאר קרוב, שלא אפספס משהו טוב כשהוא מגיע. אני אוהב להרגיש קרוב לירושלים. אני משתדל אחת לכמה שבועות לקפוץ ולוודא שכל האבנים במקום. זקני נחלאות, שיד הזמן ליטשה את בגדיהם, יעידו כי ראו אותי משוטט בדרכי למחנה יהודה בין בתי הכנסת המשפחתיים. כמה פעמים בעבר ניסיתי לאסוף אויר בכיסים ולקחת למרכז, לתפוס שיחה עם עובר אורח ולהתעכב על ציור קיר קרוב לבצלאל ולאסוף איתי כמה חוויות עליהם אמרו שהם סוד האושר.  Jerusalem באנגלית זה מלא גלורי, ממש נוצץ.  אם תגיד שמו...

ספר גדול שהיה מונח עשרות שנים בסיפריה הביתית לא גרם לי לגשת אליו, לפתוח ולבקר בעולמה של רחל המשוררת.  היתה זו יד הגורל, שבדרך מקרה, כמעט בלי כוונה משכה אותי לגלות את קסמה של המשוררת הנדירה. היה זה כמו חוט שנמשך ונמשך ומושך ומושך, פעם אני אותו ופעם הוא אותי, לגלות, להתחבר ולצלול לתוך נימי נשמתה של רחל, או בשמה המלא רעיה רחל סלע בלובשטיין. מעולם לא הייתה דמות שנסחפתי אחרי יצירתה, סיפור חייה ובעיקר הנקודות שעוררה בי, כפי שעשתה רחל. העיסוק בכתיבתה ובתקופה בה חיה ופעלה החזיר אותי לארץ ישראל, לפני שהייתה מדינה.  זה החזיר אותי לאנשים העוצמתיים, לנופי הבראשית, לחלומות ולתקוות. בכל מגע באחד משיריה מורגשת עוצמת הרגש, הטוטאליות באהבה, באכזבה ובחלומות. יש בכוחם של שיריה לעורר ולהזכיר לנו עוד צבעים וקולות שהתעמעמו בדורות האחרונות של תנופת הבניה וסלילת הכבישים והמחלפים. היא מצליחה להחזיר אותי לשקט בלילה, מול כנרת נקיה, לאהבות ראשונות ונאיביות חסרת מעצורים. כמה יפה יצירתה. כמה הייתה יפה נשמתה.

מנגינה נעימה של חלילן דרום אמריקאי מצאה את דרכה לאוזניי. המנגינה נשאה עימה את נשמתו הטובה של החלילן. יכולתי להרגיש את ההרים בהם גדל, את הנהרות ואת רוח אנשי הכפר. אפשר היה לחוש בנקל בטוב ליבו. איך? בטח תשאלו אותי, איני יודע.  אך אפשר היה לחוש בזה בחוש פנימי, לו לא נתנו עדיין שם של ממש.  מנגינות נושאות איתן סיפור חיים שלם אם מקשיבים באמת, הן נושאות עימן ניצוצות מנשמת הכותב כמו היו זרעי פרחים שנועדו למחוזות ספר רחוקים.  כפי שאנו צופים בציור מפעים, טועמים עוגיה עדינה או קוראים מילים מרגשות כך במנגינות. ישנן דרכים רבות בהן ניצוצות הנשמה שלנו מוצאות את דרכן מעבר לים ולזמן לנשמות אחרות. גם אם נדמה שהמילים שלנו, המנגינות והיצירה נעלמות לתוך אוסף אינסופי של מרחב אבוד אין זה כך. מתישהו, איפשהו, מישהו יחווה את יצירתנו החיה.  המופלא הוא שנחוש זאת היכן שכבר נהייה...  

אחת התובנות החשובות והנפלאות הן ההכרה בחשיבותו ועוצמתו של היום. רבים וטובים כבר הבינו והפנימו כי את העבר לא ניתן לשנות מעבר לתפיסה מחודשת שלנו אותו, היכולה להביא מזור וריפוי מעודד.  כמו כן, רבים מאיתנו כבר הבינו כי שליטתנו בנוגע למחר הינה מוגבלת למה שבכוחנו לעשות, שזה יכול להיות אומנם הרבה מאוד אך עדיין ישנם דברים שאין בכוחנו לשנות או למנוע. מכך יוצא שעיקר תשומת ליבנו חשוב שתיהיה נוכחת ביום הזה. הוא המיקרוקוסמוס של חיינו ובו אנחנו יכולים לתת מקום ודגש לחלומות שלנו, לשאיפות ולתקוות.   אם במהלך היום אעסוק יתר על המידה באתמול או במחר היום פיספסתי את היום שהוא למעשה הזמן בו אני חי באמת. המתקדמים מתכנסים אף יותר לנקודת זמן של הרגע הזה, שהוא היחיד הקיים באמת עבורם. וכשמתכנסים לשם ומנסים לתפוס את הרגע ולאחוז בו לשניה הוא כבר חולף... יום מקסים תהנו מהיום.

אחד הדברים המדאיגים זה שאי אפשר לברוח מדאגות. זה בנוי כחלק מהמערכת שלנו, זה שם. יש כאלה שזה מנהל אותם, יש כאלה שמנהלים את זה. כך או כך זה שם. הדבר המעודד הוא שמרבית הדאגות מסתברות לבסוף כמחשבות שהעצמנו בתוך עצמנו שלא יצא מהן דבר וחצי דבר. אמר לי פעם יהודי חכם "דאגה בלב איש, אם יכול ישאנה ואם אינו יכול ישיחנה" (מהמילה ישיח, ידבר את הענין).  נטייתן של המחשבות לגדול ולתפוס מרחב בעולם הפנימי שלנו, לקבל עצמאות והשפעה על כל מימדי חלקינו הפנימיים ולפגוע ביכולתנו לראות את הטוב, האור והברכה. אם בכוחנו להתבונן במחשבה מהצד, זה יאפשר לנו לראות באור נכון את מידתה הנכונה של הדאגה ובעיקר את שורשה. לעיתים דאגה היא הזדמנות לקחת מושכות על ענין ולטפל בו כשהוא עדיין קטן לפני שיגדל ויהפוך להיות פרא גדול.  שמעתי פעם סיפור על איש בודד ומודאג שישב על ספסל ברציף הרכבת ובמוחו רצו שלל סרטים ואירועי קיצון, כולל מותו על ידי כרישים. זאת למרות שחי במדבר והסיכוי לכך היה קלוש. בזמן שישב הגיע איש נדיב בגלימה לבנה ורצה לתת לו מטבע זהב אך הוא היה נוכח בדאגתו והתעלם ממנו.  לאחר מיכן עברה עלמת חן שראתה מבעד ל...

היום פגשתי שני הודים מתוקים. זוג, עם ילד. הם סטודנטים שכבר 4 שנים כאן והתאהבו. בארץ ישראל. בשנים הכי קשות הם החליטו להישאר בארץ ולא לנסוע לאשראם במולדתם.  יש כאן משהו שהם אוהבים. הם אוהבים את האנשים, את האנרגיה, הארץ טובה אליהם. הם אפילו נתנו לבנם שם של יהודי.  בעודנו עומדים ומדברים אני חושב על למעלה ממאה אלף ישראלים שעל פי הנתונים עזבו בשנים האחרונות את הארץ.  צעירים ומבוגרים שעייפו מהמצב, מהמלחמות מתחושת ההתשה הכללית במדינה. צריך להיות קצת משוגע וקצת מאוהב בארץ כדי להישאר בה, זה אפילו קצת נגד ההיגיון, אך זה חזק מאלו הבוחרים להישאר בארץ. זה לא חובה להישאר בארץ. אתה יכול לעלות על מטוס ותוך שעה לשכב מול חוף יווני לשמוע הדים של טברנה רחוקה וליהנות מהחיים. האומנם?  היכן נמצאות המחשבות שלנו כשגיבורי ישראל, נערים צעירים ואמיצים רצים לתוך האש והסכנה? אנחנו באמת יכולים להיות במקום אחר?  ארץ ישראל אינה משהו הנמצא מחוץ לנו.  היא חלק מהעצמי הכי מחובר שלנו. לכל מקום אליו נוסע יהודי הוא נושא איתו חלקים מנשמת הארץ.  וכשיהודי עוזב גם הארץ מתגעגעת אליו. וההודים?...

 הדבר הוודאי ביותר בימים אלה זה חוסר הוודאות. אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים לגביו זאת העובדה שאנחנו חיים בימים בהם לא ניתן להישען על המערכות והמסגרות הישנות אשר הולכות ומתפרקות לנגד עינינו. כל המשענות עליהן נשענו הן כמשענת קנה חלול ביום פקןדה. המדינות הנאורות ביותר הן המעוררות ביותר. מתחת לפני השטח, כמו יד נעלמה של עדת חפרפרות כורסמו מדינות שלמות והן כרגע מונחות על פני שכווה דקה של דימוי עבר שעוד מחזיק מעמד באופן זמני. המבנים המוכרים של הכלכלות הולך ומשנה צורה ורבים הגופים אשר רוכשים זהב ומתכות יקרות כדי להכין את עצמן למשבר המבשר שינוי.  התאים המשפחתיים המסורתיים מנסים להאחז במסורות העבר ונדמה שהתא המשפחתי הידוע והמוכר הופך להיות חריג בנוף הכללי ולעיתים אף לנווה מדבר מרענן, תלוי עבור מי.  שוק העבודה משתנה לנגד עינינו במהירות ותוך שנים ספורות רבות מהתעסוקות הקיימות יחליפו ידיים אנושיות ברובוט חביב עם ריקמה אנושית מזיעה.  ואנחנו? מה יהיה איתנו? על מה נישען?  ובכן זאת תיהיה הזדמנות לחזור לטבע המקורי שלנו, לרוח, לתדר, להיותנו יישויות של אור ואהבה המקושרות למשהו הרבה...

אני מוצא את עצמי פחות ופחות בקשר עין עם העולם סביבי. לאחרונה אני שם לב לבני נוער וצעירים שחוצים את מעבר החציה מבלי להסתכל לצדדים, גם מבוגרים השקועים במשימות או קשישים בזכרונות.  אני מחפש את הקשר שבא להגיד בלי מילים "ראיתי אותך, אתה יכול להמשיך הלאה" אך מבטיי חוזרים ריקם והם, האנשים, לרוב ממשיכים בתנועתם. קשר עין הוא חזק ועוצמתי, ביידיש אומרים "העיניים מדברות" ויש עוד ביטויים רבים שהמובחר שבהם מתאר את נוכחותו של אלוהים בארץ ישראל " עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחריתה". בזכות קשר עין אפשר להתאהב, אפשר להתאכזב ואפשר להגיד בלי מילים דברים גדולים ונשגבים. החיבור הנשמתי הנוצר בקשר העין לפעמים מותיר חותם בלתי נשכח, אנשים זוכרים מבט שהולך איתם חיים שלמים של אהוב או של מישהו כאוב. נקווה שנחזור בקרוב מקשר אין לקשר עין.  שבת שלום ועין טובה לכולם. 

בכל מקום בו אני מתמקם לקפה אני רואה עלם חמודות צעיר או עלמת חן בשנותיה הבריאות ביותר מגלגלת עשבי מרפא בתוך נייר. אני מזהה אותם לפי טקסי ההכנה וחיפוש אחר שותף לחוויה "אתה בא לעשן איתי?" בעבר התעצבנתי עד כלות כשראיתי אותם מתכנסים לאירוע. "מה הם עושים לעצמם?" הידהד בי הקול הפנימי הנקי מניקוטין.  ככל שהשנים עוברות אני רואה בהם כאילו היו אחיי הצעירים, או אחייני האהובים ואני שולח להם חמלה ואהבה והבנה.  השנים האחרונות של הסתגרות הקורונה, מלחמות ותחושה בלתי נגמרת של חוסר יציבות וודאות הביאו כל אחד מאיתנו לחפש בריחה למקום אחר. חלק התחילו לגדל עגבניות בגינה, חלק שינו מקצוע וחלק נעלמים לתוך ענן עשן שמטשטש את המציאות המאתגרת.  זה לדעתי התחיל כבר במעמד מתן תורה " בעמוד ענן ידבר אליהם"... אלוהים מתגלה מתוך ערפל, מתוך חוסר הבהירות השואפת להתבהר. הם יפים וטובים הצעירים האלה, אמיצים עד כאב, יפים כפי שלא היו מעולם. זכינו בהם. מותר להם סיגריה קצת לברוח. שאלוהים ישמור עליהם. 

 לאחרונה יותר ויותר אנשים מדברים על שילובם של רובוטים בחיינו. הגדילו לעשות לאחרונה כשדיברנו על כך שאנשים יוכלו להזמין רובוט בן/בת זוג כדייט. זה כבר קיים. אם זה יהיה מוצלח אז הם ישארו בזוגיות ואם לא הם יזדכו על הרובוט או יכבו אותו לכמה שעות וילכו לישון. המרוץ המטורף של המין האנושי לקידמה מאבד שליטה על עצמו? היכן זה יעצור? למי תגיע הטכנולוגיה הזאת?  אני נפעם מהמחשבה שבילדותי השתמשנו בטלפון עם חוט, פטיפון וכשרצינו לקרוא לחבר היינו עומדים מתחת לחלון. לא רצנו לשום מקום באמת וחווית החיים היתה נוכחת ברגע במלוא עוצמתה. נהנו מהדברים הפשוטים. החוטים הבלתי נראים בין כולנו ודוחפים להתפתחות מתחילים לחוש שמשהו כאן הלך מהר מידי וחזק מידי. נדמה שאנחנו נשאבים לתוך מהלך מוגזם ועוצמתי יתר על המידה. מתוך זה, הרוח האנושית, על שלל כוחותיה ותפארתה, יודעת להתעורר ברגע הנכון, להקיץ נרדמים ולהזכיר ברגע הנכון שאנחנו בני אדם. ואם שכחנו לרגע אדם הוא בנו הראשון של אלוהים. זה המקור, ההתחלה וההבטחה וחשוב שנזכור את זה.

"בית הכנסת הספרדי שם" הוא אמר לי בחום אחרי תפילה בבית הכנסת שבו כלל עדות ישראל. לקח לי כמה שניות לעכל את פשר הדבר. "אני חצי פולני" שלפתי את הקלף השמור לאירועים חריגים.  הצבע שלי מבלבל.  שנים של עבודה בשמש נתנו את אותותיהם ויש המשייכים אותי למקורות שונים על פני הגלובוס, מצפון אפריקה ועד לקווקז שם יש יהודים כהים. כך או כך אני חצי פולני חצי עראקי. ואני נהנה משניהם. הניסיון הבלתי נגמר לחלוקות והפרדות פוגש אותי בהרבה מקומות.  בני אדם נוטים להגדיר כל הזמן, אתה נשוי? אתה שכיר? אתה קרניבור או צמחוני? וכן הלאה. הם חייבים למסגר אותך לתוך תבניות מוגבלות ומוגדרות אצלם, שיכנס, שיהיה להם פשוט להכניס אותך למגירה הנכונה. זה תמיד נראה לי מוזר ותמוה במיוחד כשזה מגיח מאנשים דתיים האמורים כבר להבין ולדעת שהכל אחד, חלק מהשלם האינסופי והניצחי. ככל שגדלה הקרבה לבורא האינסופי, הטוב והאוהב מבינים את עוצמת שבירת התפיסות, הגדרות והגדרות בדרך להאהבה האינסופית. איך אמר לי מתיוס הצליין האוסטרלי שחי בכל מאודו את התנ"ך "אני מנסה כל יום להיות קצת יותר טוב מאתמול, להיות ויותר כמו אלוהים...