ניר חכם בלוג אישי

בתוך כל מציאות, מתחבאת לה עוד מציאות, ועוד אחת, עד שאתה מבין שהכל אשליה.

"תחזיק חזק" אומר לי צ'יף וממשיך "לרגע הזה חיכית חיים שלמים". הוא מביט אל האופק והאופק מביט בו. "אתה מוכן?" הוא שואל בקולו הנוכח. "כן, אני מוכן" אני משיב, מחזיק חזק, ומקבל את הרגע לו חיכיתי כל חיי.

"לאן כולם נעלמו?" אני שואל את הצ'יף ומחמם את הידיים מול האש. "הם לא נעלמו" הוא אומר וממשיך: "אתה פשוט במקום אחר". קרן ראשונה של אור עלתה באופק, צ'יף עצם עיניים, והתעורר. אני ממתין בסבלנות שקרן האור תיגע. עוד מעט שנינו ניפגש. אני והאור.

נקודה קטנה נראית באופק, היא עושה את דרכה אלי. לאט היא הולכת וגדלה. זה הצ'יף. בדיוק לפני חודש הוא הוא קם והלך. ועכשיו הוא חזר. אני יושב במקום בו הוא ישב. כשהוא חוזר, הוא מניד את ראשו כאחוות הלוחמים, ומתיישב לצדי. לאחר שעה ארוכה הוא שואל לפתע: "חיכית שאשוב?" אני מודה בכנות: "לא, היית בטוח שעזבת לתמיד." הצ'יף מחייך, ומחמם את ידיו מעל המדורה. הוא אינו כועס, למוד קרבות ומפוקח הוא מוזג לי תה צמחים מהביל. "אתה איש טוב" הוא ממשיך ומושיט לי את כוס תה שהכין: "איש טוב". צ'יף אינו מסגיר את קורותיו, אך שמעתי שפעם, באחד הקרבות, נשא על כתפיו שני לוחמים פצועים, הציל את חייהם וחזר להילחם. על כך זכה בנוצת הנשר הגדול - השמורה רק לאגדות השבט. נדמה לי בתחילה כי הוא מזמזם שיר מסורתי, אך לפתע דבריו מתבהרים: "תסתכל סביב, תמיד, ותראה איך הכל משתנה כל הזמן. הצמחים, בעלי החיים, הרעשים, אלו שחיבקו ונעלמו, אלו שלחמו לצידך, אלו שלחמו נגדך, אבל דבר אחד נשאר איתך תמיד- הקול. זה שהלך איתך כשהיית ילד. שם בשדות. לפנ...

הבטתי בהם כלא מאמין. בכפר הזה הנידח, שאינו מסומן במפה, חוגגים מידי בוקר, יום הולדת לכל אחד ואחת. הם נאספים כולם, אומרים מזל טוב זה לזו, ומאחלים בהצלחה ליום שיבוא. "כל יום הוא כמו חיים שלמים" מסננת לי זקנת הכפר מבין שינייה הבודדות. "אתה נולד בבוקר כמו תינוק שבא אל העולם, הכל חדש, אתה יכול להתחיל הכל מהתחלה. לאחר מיכן, אתה עובד במהלך היום, דועך עם רדת הליל כמו אדם בזקנתו, ואז נרדם." אני מקשיב לה וצופה בחוגגים. השמחה גדולה. הנשים יוצאות במחולות, הילדים הקטנים מחקים אותן בתנועתן, והגברים, שטופי זימה, מרכלים מהצד. אחת הנשים המבוגרות גוררת אותי אל מעגל הרוקדות, אני מנסה ללמוד את צעדיהן תוך כדי תנועה, אך מבוכתי נחשפת ואני הופך מושא לצחוקן. מוזר הכפר הזה. אנשים כאן מאושרים, צוחקים, נראים חסרי דאגות. אני נחלץ מהמעגל בצעדים מהססים לאחור, ונבלע בין עדת הגברים המפרגנת. אחד הגברים גם הוא חסר שיניים חייכן ובעל גבות דקות טופח על שכמי כאומר :"אתה משלנו." כך הם מתחילים כל יום : בשירה, בנגינה ובריקוד, ואני איתם. בסוף היום, כ...

מבטו של הצ'יף מופנה אל האופק. נשימתו איטית, וארשת פניו רצינית אך נינוחה. ישיבתו קבועה, ונדמה כי לא זז ממקומו ימים אחדים. אני מתיישב על ידו, וכמוהו מביט לאופק בעיניים. שעה ארוכה עוברת והצ'יף אינו אומר דבר. אני מחכה למוצא פיו, אך הוא מתמיד במבטו לעבר נקודה דימיונית, ואני נעזר בסבלנות וממתין. "אנשים אינם מבינים דבר." הוא מפתיע ומוסיף: "הם לא משאירים מקום לפעולת הבורא, ומנסים לעשות הכל לבדם." צ'יף מרוכז ושלוו, וממשיך לפרוש את משנתו: "רק כשאדם עוצר לחלוטין מכל פעולותיו,  מתיישב,  לא נוקט בשום פעולה,  הוא יכול להבחין בהתרחשויות סביבו." נשר חולף מעלינו לאישור, ואני שולף בירה שחורה וקרה. אני מוזג לצ'יף כוס ומניח על ידו. הצי'ף מחייך קלות ואומר: "רואה?" הוא אומר לי, "לא עשיתי כלום והבירה הגיעה אלי."  הצ'יף שותה את הבירה בלגימה אחת,  ומניח את הכוס הריקה באותו המקום. אחרי שלושה ימים אני מרשה לעצמי לשאול את הצ'יף שאלה: "למה אתה מביט אל האופק?" הצ'יף שותק. כך עובר יום וע...

מידי פעם נכון להעלם, ואז, כשאף אחד לא מצפה, להפתיע, ולהופיע מחדש, על במה חדשה. :)