יצא לי בחיי לגור במקום נידח. כמה נידח? זה תלוי באדם. תחושת הנידחות משתנה מאדם לאדם. היו שם אנשים שלא הרגישו שהם במקום נידח. הם הרגישו שזה בדיוק המקום עבורם, וטוב שכל הרחוקים מהם נמצאים בדיוק במקומם. אחת לשבוע לפחות הרגשתי צורך, דחף וסחף לברוח למקום הומה, מלא באנשים, צבעים, קולות ונשימות. אין כמו לברוח ממקום נידח, שומם וחסר תנועה היישר לתוך ההמולה השוקקת ומלאת החיים. הנידחות והבדידות מדגישה לו לאדם את געגועיו לרשת הנשמות הרוטטות בתדר החיים הפועמים. עם זאת, יש משהו בלהיות נידח. אתה מופתע וקצת מתאכזב עד כמה העולם מסתדר בלעדיך מלבד אהוביך ובעיקר הוריך אליהם הלב נשרט בגעגועים. אתה יכול להיות גם נידח ומרוחק כשאתה מוקף אנשים. מרחק הלבבות בינך ובין המקיפים אותך נוא זה שמעיד על היותך נידח ומרוחק. לאחרונה הייתי במקום מרוחק. ראיתי בעיניהם את מה שהיה בעיני. את הגעגועים לאהובים רחוקים.
רק בשנה האחרונה נפל לי האסימון שכל ילדותי הייתי מוקף עד צוואר בצמחי מרפא ולא ידעתי. הילדות, הנעורים ושנות הבגרות הבוסריות עברו להם בקו החותם את דרומה של ראשון לציון. שנים נפלאות, מלאות בריח פריחת ההדרים, נשנושי חובזה וזרי סביונים. מרחוק אורות המושבה נס ציונה הקטנה. במשך שנים ארוכות היה זה בשבילי תמונת ילדות מופלאה ומלאת קסם, אך מעולם לא חשבתי עד כמה מופלא היה הקסם עד עתה. בתקופה האחרונה הלב נמשך כמו פרפר לעבר איכותיהם של הצמחים כתרופה ומזור לתחלואי האדם. סיורי ליקוט גילו לי עד כמה כל טיוליי בשביליי הפרדסים היו כחגיגה של ממש בין צמחי המרפא הנפלאים ביותר. ככה זה, לפעמים אתה יכול להעביר כמעט חיים שלמים בתוך פלא ולא לשים אליו לב עד אשר מגיע הרגע הנכון.
פתאום זה קפץ לי מהזכרון. זה שכן שם בפינה שקטה ומשעממת וברגע שנדמה היה שזה כבר לא שם זה חזר כדי להגיד לי משהו. זה קרה מזמן, מאז החלפתי כמה זוגות משקפיים, כמה מקומות מגורים, למדתי לבשל ואולי עוד כמה דברים על החיים. רוח הנעורים של ארתור עלתה מבלי שתכננתי. הייתי אז צעיר ונודד במקומות מוזרים ומיוחדים וכדי להוזיל עלויות לינה באחד המקומות התנדבתי לסייע במעון יום של קשישים. זה לא הגיע מטוב לב אלה מרצון אגואיסטי טהור וכנה. בעודי גורר שולחנות למקומן, מלווה קשישה לכיור ומבקש עזרה מסייעת במקום, שמעתי גיטרה חשמלית חלודה קורעת את חלל מעון היום. מה זה קורעת? דמיינו לכם בן 15 שזה עתה קיבל גיטרה עם מגבר ורוצה שכולם ידעו. משהו כזה. עזבתי לרגע את השולחנות והלכתי בעקבות רוח הנעורים שנישבה במעון. פתחתי לרווחה דלת רחבה ושם ראיתי אותו, את ארתור. קשיש נלהב, מנסה לסדר את הסאונד של הגיטרה. כולו היה מלא תשוקה, התלהבות וחיים. "אני גם מנגן" אמרתי לו "נהדר, תנגן איתי" אמר לי במבטא רוסי ובמעט מילים. הוא קרן אנרגיה שלא ראיתי גם אצל צעירים רבים ומהורהרים שראיתי סביבי. ניגנו קצת, הוא על חשמלית וא...
תגובות
הוסף רשומת תגובה