אנדר- דוג (מתחת לכלב)

מאז שאני זוכר את עצמי אני כותב. כל שנותיי בבית ספר את מרבית השיעורים העברתי בלכתוב שירים בעמוד האחרון של המחברת, בצבא החזקתי פנקס קטן מתחת לפק"ל ולתפילת הדרך. אני כותב על חלון רכב מכוסה אדים, על פתקים, על קרם של עוגת שוקולד, לפעמים אני נשכב על הגב ביום בהיר וכותב עם אצבע באוויר.
אלפי מילים, שירים וסיפורים שאף אחד לא יקרא אבל עדיין אני מאוהב בזה, מתרגש מכל משפט מפתיע כאילו נולדתי רק בשביל לכתוב ממש אותו במיוחד. גם מילים מישהו אמור לברוא. גם אם איש לא שם לב אליהם.
יש משהו בלהיות אנדר- דוג (מתחת לכלב), זה שבטוח שיש לו את זה אבל הוא גם היחיד שחושב ככה.
אתה מחכה לרגע הגדול שיגיע. אבל הרגע הגדול קורה כל הזמן. הוא שם. מונח על השמשה, מונח על העוגה.
בנקודה מסוימת אתה מבין שזה פשוט מי שאתה. כותב. וזה לא תלוי בך.

האושר במעשים הפשוטים הוא העיקר. בכל אחד מאיתנו ישנה הבטחה שמתחדשת בכל יום. החיבור האמתי לטבע הפנימי הוא הקסם הגדול שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו. כי בסוף אי אפשר לדעת לאן יגיע השיר שכתבת על חלון רכב מכוסה אדים, אז נשאר רק לכתוב ולהודות.