בימים שהיו ספרים
"הסיפור שאינו נגמר"
המתין לי על מדף הספרים בחדר הילדות שלי
במשך ימים ארוכות רק הבטתי בנחש על כריכת הספר
על הסמלים
ידעתי כי מרגע שאכנס לעולם הנפלא הזה
אהיה שם
עם הדמויות
עם הרפתקאה חדשה
ואז זה יגמר
אני זוכר איך המילים רקמו עולם של ממש בדמיוני
כל מילה הקימה לחיים את דמויות המחבר
הרגשתי במקום אחר
אני זוכר איך מידי פעם
הרשתי לעצמי להרפות
להניח את הספר
ולהישאר עם הדמויות
איך הספר הלך איתי
הבטתי בו כשהיה מונח על השולחן
ידעתי שהדמויות ממשיכות לחיות שם
אני זוכר איך ערימות של ספרים
מונחות על שולחן נראו לי תמיד כמשהו שלא ניתן לעמוד בפניו
איך מחשבות של מישהו
איפשהו
חולפות כעת בראשי
איזה פלא
אני זוכר ספרים שקיבלתי במתנה
עם הקדשה
ספרים שקניתי לאחרים
איך אחרי שהם פתחו את האריזה הם התרגשו
ביד אחת החזיקו את הספר וביד השניה חיבקו
איך ספרים הלכו איתי כמו חבר טוב
"גלגל הזמן"
של קרלוס קסטנדה
איך ישבתי מול הגלים
בחוף ראשון
בחורף
קראתי עמוד
והסתכלתי לאופק
איך ספר תהילים קטן היה מוצנע במדי הצבא
על יד הפק"ל
כמו הגנה
וריח הדפים של ספר חדש
או צבעם המצהיב של ספרי קודש עתיקים שפעם היו של סבא פנחס
ספרים שלא עמדתי בפיתוי,
והייתי חייב לעלעל בהם למרות השמועות שאפשר להשתגע
מה עבר בי באותו הרגע
שמעתי שבגלל שהיום כבר הכל ברשת
בעוד כמה שנים יפסיקו להדפיס ספרים
ספר, כמו תקליט וניל, כמו שפת הלדינו
יעלם מהעולם
ואיתו כל כך הרבה הרגשות
שאנחנו זכינו לחוות
טוב,
אולי פעם מישהו יכתוב על זה ספר
על הימים שהיו בהם ספרים
תגובות
הוסף רשומת תגובה