ניר חכם בלוג אישי

המסע נמשך מים המלח. אחרי חודשים בלי לכתוב התעוררתי מרעידת אדמה. זאת סיבה מספקת לחזור ולכתוב: "שקט במוקד הרעש.  בדיוק כמו אצל המחפשים.  איפשהו שם,  בפנים  ישנה נקודה קטנה של שקט,  ולא חשוב כמה רועש מסביב,  השקט יושב בשקט,  ומחכה לרגע הנכון,  הוא נותן לקולות להישמע ולהדהד למרחב.  ואז,  כשאחרוני גלי הקול המרעישים נאלמים,  כל שנשאר הוא השקט.  כן,  בדיוק אותו אחד שחיכה בסבלנות שהרגע שלו יגיע."

פעם ראשונה שאני מספר למישהו את הסיפור הזה. אבל לפני שנה קרה לי משהו ששינה את חיי לתמיד. זה קרה בלילה חורפי וגשום, כאשר מרבית האנשים נותרו צפונים בביתם וכך גם אני. באחת ההפוגות בין הרעמים שמעתי קול מוזר מעליית הגג. בהתחלה הייתי משוכנע כי הקול מגיע מבחוץ, אך מידי כמה דקות, שוב חזר על עצמו אותו הרעש. לבסוף, אזרתי אומץ וטיפסתי בגרם המדרגות לעליית הגג כשבידי עששית. מאז שרכשנו את הבית, לא עלינו לכאן. לא הייתה סיבה. עליית הגג נותרה סגורה וחתומה מרגע בו הגענו, וכל שידעתי היה שספרים ישנים גודשים את מדפי העץ החלולים, ופה ושם מונחים חפצים חסרי תועלת. דלת הכניסה נפתחה בקלות, אך אני נמנעתי בתחילה מלהיכנס והנחתי לאור העששית להאיר את דרכי באפלה. לאחר הצעד הראשון הבנתי מיד מה היה הקול ששמעתי -  היו אלו ספרים שנפלו בזה אחר זה מהמדפים. כריכות הספרים החומות והמאובקות העידו כי ספרים אלו הודפסו לפני עשרות שנים, וכי בעליהן היה איש אמונה. כך ישבתי שעה ארוכה, כשסביבי פזורים הספרים, העששית מחזיקה מעמד בגבורה, ואני מרפרף בין הדפים. לרגע היה נדמה לי כי גם הם התגעגעו לרפרוף של יד אדם בהם. ק...

בתוך כל מציאות, מתחבאת לה עוד מציאות, ועוד אחת, עד שאתה מבין שהכל אשליה.

"תחזיק חזק" אומר לי צ'יף וממשיך "לרגע הזה חיכית חיים שלמים". הוא מביט אל האופק והאופק מביט בו. "אתה מוכן?" הוא שואל בקולו הנוכח. "כן, אני מוכן" אני משיב, מחזיק חזק, ומקבל את הרגע לו חיכיתי כל חיי.

"לאן כולם נעלמו?" אני שואל את הצ'יף ומחמם את הידיים מול האש. "הם לא נעלמו" הוא אומר וממשיך: "אתה פשוט במקום אחר". קרן ראשונה של אור עלתה באופק, צ'יף עצם עיניים, והתעורר. אני ממתין בסבלנות שקרן האור תיגע. עוד מעט שנינו ניפגש. אני והאור.

נקודה קטנה נראית באופק, היא עושה את דרכה אלי. לאט היא הולכת וגדלה. זה הצ'יף. בדיוק לפני חודש הוא הוא קם והלך. ועכשיו הוא חזר. אני יושב במקום בו הוא ישב. כשהוא חוזר, הוא מניד את ראשו כאחוות הלוחמים, ומתיישב לצדי. לאחר שעה ארוכה הוא שואל לפתע: "חיכית שאשוב?" אני מודה בכנות: "לא, היית בטוח שעזבת לתמיד." הצ'יף מחייך, ומחמם את ידיו מעל המדורה. הוא אינו כועס, למוד קרבות ומפוקח הוא מוזג לי תה צמחים מהביל. "אתה איש טוב" הוא ממשיך ומושיט לי את כוס תה שהכין: "איש טוב". צ'יף אינו מסגיר את קורותיו, אך שמעתי שפעם, באחד הקרבות, נשא על כתפיו שני לוחמים פצועים, הציל את חייהם וחזר להילחם. על כך זכה בנוצת הנשר הגדול - השמורה רק לאגדות השבט. נדמה לי בתחילה כי הוא מזמזם שיר מסורתי, אך לפתע דבריו מתבהרים: "תסתכל סביב, תמיד, ותראה איך הכל משתנה כל הזמן. הצמחים, בעלי החיים, הרעשים, אלו שחיבקו ונעלמו, אלו שלחמו לצידך, אלו שלחמו נגדך, אבל דבר אחד נשאר איתך תמיד- הקול. זה שהלך איתך כשהיית ילד. שם בשדות. לפנ...

הבטתי בהם כלא מאמין. בכפר הזה הנידח, שאינו מסומן במפה, חוגגים מידי בוקר, יום הולדת לכל אחד ואחת. הם נאספים כולם, אומרים מזל טוב זה לזו, ומאחלים בהצלחה ליום שיבוא. "כל יום הוא כמו חיים שלמים" מסננת לי זקנת הכפר מבין שינייה הבודדות. "אתה נולד בבוקר כמו תינוק שבא אל העולם, הכל חדש, אתה יכול להתחיל הכל מהתחלה. לאחר מיכן, אתה עובד במהלך היום, דועך עם רדת הליל כמו אדם בזקנתו, ואז נרדם." אני מקשיב לה וצופה בחוגגים. השמחה גדולה. הנשים יוצאות במחולות, הילדים הקטנים מחקים אותן בתנועתן, והגברים, שטופי זימה, מרכלים מהצד. אחת הנשים המבוגרות גוררת אותי אל מעגל הרוקדות, אני מנסה ללמוד את צעדיהן תוך כדי תנועה, אך מבוכתי נחשפת ואני הופך מושא לצחוקן. מוזר הכפר הזה. אנשים כאן מאושרים, צוחקים, נראים חסרי דאגות. אני נחלץ מהמעגל בצעדים מהססים לאחור, ונבלע בין עדת הגברים המפרגנת. אחד הגברים גם הוא חסר שיניים חייכן ובעל גבות דקות טופח על שכמי כאומר :"אתה משלנו." כך הם מתחילים כל יום : בשירה, בנגינה ובריקוד, ואני איתם. בסוף היום, כ...