ניר חכם בלוג אישי

בלילות הקרירים חלונו נותר פתוח. האויר הנעים נשב אל חדרו, הרקיד את הוילון, וליטף את ראשו. אך הפעם, קול מוזר העירו מן החלום. מיד כשפקח את עיניו, הספיק להבחין באור לבן, בוהק ומסנוור, הנעלם לתוך עצמו, כאילו לא היה שם מעולם. הוא רץ אל החלון, ולא ראה דבר. תוך מספר רגעים, נעל את נעליו, ותוך כדי הליכה מהירה, הספיק ללבוש את חולצת הפלנל האהובה עליו. נביחות כלבים נרגשים, ומשק כנפי ציפורים במנוסתם העידה, משהו אחר קרה. הוא החל לפלס את דרכו בשדה החיטה המוכר. גם בלילה הכיר כל תלם, כאילו היה איבר בגופו. לאחר מספר רגעים, הבחין כי ריח אדמה חרוכה נישא באויר, והוא, בחושיו המחודדים, כרע על ברכו הימנית, הושיט יד לאדמה ממנה בא, אחז בכף ידו חופן, ומולל אותו בעדינות. הוא החל ללכת צעד אחר צעד, תוך שעקבותיו נצרבים באדמה. לאט לאט הוא עצם את עיניו, וניסה לדמיין את מסלולו בשדה החיטה. כך הלך שעה ארוכה, עד אשר הרגיש בבהירות כי שוב חזר לנקודת ההתחלה. הוא פקח את עיניו, התבונן בשדה החיטה, ואמר אל תוך הדממה: "מעגל". בעודו נפעם מצורותו המדויקת של המעגל, הבחין ...

"תשמע"  הוא אומר לי ברגישות, "אצלנו בימי זיכרון,  חושבים בעיקר על החיים.  על הזכות שניתנה לנו להתהלך כאן.  אנו מתעוררים בשאלות ביום הזה,  וכל אחד בודק עם עצמו האם הוא בכיוון הנכון,  האם זמנו לא הולך לריק,  האם הוא ראוי לחיים שהוענקו לו". "אני מאוד מכבד את הדרך שלכם" הוא ממשיך, "אבל יכול להיות ששווה לכם לחשוב על עוד משהו". "מה?" אני שואל בסקרנות. והוא, עם המון אהבה מסביר בנועם: "ובכן, אלו שמסרו את עצמם,  בעבור מה הם מסרו את עצמם?  בעבור עצמם?  הם היו מוכנים למסור את חייהם כדי להגן על מישהו,  מישהי, שהם לא הכירו.  לפעמים מרצון, לפעמים בעל כורחם. התבוננו סביבכם ביום הזה, מה אתם מוכנים לעשות בשביל אדם אחר? אין צורך למסור את הנפש עבורו, אפשר פשוט להיות קצת יותר טובים. תנסו לא לרכל, לא להקשות, להיות קצת יותר נחמדים, תוותרו, אם קשה לאהוב, לא נורא, סתם תחבבו, תחפשו משהו טוב, בטוח יש. תנסו דברים קטנים. הכי קטנים. אל תכבדו רק את המתים, תכבדו גם את החיים. אצלנו בימי הזכרון, בזמן שמכבדים את זכר הנופ...

רכב קטן עוצר לידינו, בדיוק בזמן. תלמיד אחד צועק "מארינה", ומיד אחריו שאר התלמידים רצים לקבל את פניה. הם חיכו לה כל החופש הגדול, והיא לא איכזבה, היא כאן. כבר כמה שנים, רחוק מאור הזרקורים, היא מגיעה לכאן מספר פעמים בחודש כדי לעבוד עם התלמידים. אני הצטרפתי ממש עכשיו, כדי לעבוד יחד איתה. לאחר היכרות קצרה, שנינו, יחד עם התלמידים, יורדים במורד המדרגות המוביל לקרוואן בודד. עד שמישהו מוצא את המפתח המתאים, התלמידים דורשים תשומת לב, והיא מתמסרת. אחד אחד הם מחבקים אותה, והיא, מחבקת כל אחד ואחת, כמה שניות, חיבוק אמיתי. אני מתבונן בה מהצד. כשהיא מחבקת היא עוצמת עיניים. היא שם, כולה. בחיבוק. יש בזה משהו יפה, אני שואל את עצמי האם אני מחבק נכון. אנו מתחילים את השיעור, ודי מהר אני מוצא את עצמי מתיישב על כסא של תלמיד בכיתה א', כאחד התלמידים. משהו באגו הגברי מתמוסס לאיטו. לא כך חשבתי שזה יתחיל. אך המפגש איתה מרגיש לי מיוחד. נוכחותה חזקה מאוד, יופייה מרתק אותי, אבל יותר מהכל, הכישרון. הדרך בה היא מנגנת ושרה בליווי הקלידים, הדיוק, הידע וההג...

"אפשר בבקשה לא להפריע?" אני מבקש מאבא עם דמעות בעיניים, "אני באמצע ספר" הוא יוצא, ואני חוזר לקרוא את אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי: "שריד מסוביבור - דב פיירברג". הספר מגולל את תלאותיו של יהודי בימי השואה, עד לעלייתו לארץ ישראל. פעמים רבות הוא ניצל בנס, שרד, ולבסוף הקים משפחה בישראל. כמעט עשרים שנים עברו מאז, אך עדיין עוצמת המילים נותרה חקוקה בזכרון. מספר שבועות לאחר מיכן, אני שואל את סבתא, תושבת רמלה, אולי השם מוכר לה במקרה, מפולין, ארץ הולדתה. "את מכירה אולי איש בשם דב פיירברג?" "כן" היא משיבה בפשטות, "הוא גר ממש בקצה הרחוב, אנחנו מכירים עשרות שנים". אני יוצא מבית סבתא, הולך כמה בתים, ומחפש את השם על אחת הדלתות. אני מוצא את הדירה, ונוקש על הדלת. איש נמוך קומה, נעים הליכות, וגופיה ביתית לגופו מקבל את פניי. הופתעתי. בדימיוני, לאור תלאותיו, דימיתי כי רק איש גדול מימדים ורחב כתפיים ישרוד את שעבר. "שלום לך, אני הנכד של זינגר, קראתי את הספר שלך והייתי שמח לדבר." נראה לי כי אינו...

אני מביט לנעם שליט ישר בעיניים, הוא מחזיר לי מבט, וכאילו מזהה פנים שעוד לא היו כאן. כאן במאהל ההזדהות להשבת החייל החטוף, בפתח בית ראש הממשלה, זוהי כניסת השבת, הגעתי לכאן במקרה, ונשארתי. התבלבלתי בדרך, רק רציתי לנסוע בחוצות ירושלים, לנשום אויר ולקבל השראה, אבל שוב הלכתי לאיבוד, כמו תמיד. תוך כדי נסיעה איטית, אני רואה מימיני קבוצת אנשים ושלטים גדולים, על אחד מהם היה את מספר הימים שהוא שם. אבל אני לא זוכר את המספר, הוא היה ארוך מידי בשבילי. איש שב"כ מבחין בנסיעה האיטית שלי, ועוכב אחרי במבטו. אני מרגיש שהוא חושד בי, אני מאט, פונה אליו בעברית עם מבטא ישראלי, שואל שאלה סתמית, ומפיג את חששו. אני מחנה במקום אסור, כי כאן מותר, ומצטרף לאנשים. כמה עשרות שרים שירי ארץ ישראל שקטים, ונעם שליט על רגשותיו ביניהם. שקט, מאופק, ואני מתבונן בפניו. אני כועס על עצמי שהגעתי לכאן בטעות, שלא נסעתי אף פעם במיוחד. שני יהודים חולפים על ידנו בדרכם לקבלת שבת, הם מתעכבים כמה שניות וממשיכים. אני עומד ומסתכל באנשים האלו, סביבי, אלו שבאו במיוחד, אני רואה את הטוב בפניה...

יש לי חולשה לקרמבו. מאז ומתמיד היה משהו אחר בממתק הזה. נייר הכסף הדק, מעטפת השוקולד העדינה, הקרם וכמובן העוגיה, הופכים אותו לחבר נאמן של כל יהודי שמנמן. אבל אותו הקרמבו, מסתבר, מלבד סגולותיו הבריאותיות, יש בכוחו גם לקרב לבבות, ומעשה שהיה כך היה. לאחר יום עבודה מתיש, הגעתי למכולת השכונתית, קיבלתי מבני עדכון על עיניני דיומא, בחרתי קרמבו לא מעוך, כמו שבוחרים עגבניה, שילמתי שנקל, ואכלתי בהנאה קרמבו. פשוט נכון? יפה. רק שבאותו יום, ממש בשעת עדכון מבני, איכשהו נגררתי לויכוח חינני עם בחורה חיננית עוד יותר. מיכל. היא טענה כי אין יותר מידי גברים רציניים, ואני טענתי שדווקא יש. "את יודעת מה" אמרתי לה בטון מלא אגו גברי, "עוד יומיים יש מסיבת פנוים פנויות אצל ידידה שלי, את תראי שיש גם גברים אחרים". והיא, השיבה בנחישות וללא אגו נשי: "אתה יודע מה, אני באה!". יומיים לאחר מיכן, עדנה מקבלת בפתח ביתה, עם המון אהבה, וכמו שרק היא יודעת, את עשרות מחפשי האהבה. שבועות רבים היא פונה לאנשים אחד אחד, וכמו שליחה למעשה מצווה, ממלאת את תפקידה ב...

אם הייתי ילד, הייתי יורד מהרכב, רץ לשולי הדרך, משם למרחבים הירוקים, רץ אל תוך אלפי החרציות והכלניות, ואז, באפיסת כוחות, נשכב על הגב, ומביט לשמים הכחולים בעיניים. אבל עכשיו אני איש, וזאת הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך לכאן ברכב. לבד. אל העיר שדרות. אתמול נפל פגז מרגמה לא רחוק, ואני מרגיש צורך עז לנסוע למקום בו העם שלי סובל שנים. אני כועס על עצמי, איך עד היום לא הייתי כאן, סך הכל שעה וחצי מהבית שלי, אבל נראה כל כך רחוק. איך המשפט "בתוך עמי אני חי", הפך עם השנים ל"בתוך עצמי אני חי". אתמול ירד, כנראה, הגשם האחרון של החורף, והפריחה בשיאה. אני נפעם מהדרך לעיר, אותה דימינתי אחרת לגמרי. עצובה יותר. 18 קילומטרים של פריחה מרהיבה, משמחים את הלב, ונותנים תקווה, ששום פגז אינו יכול לעצור את החיים השואפים למעלה. שלל צבעים של פרחים, עצים ושיחים, היו יכולים בקלות להיות גלויה מבוקשת. אני מאט ונכנס לעיר, מיד בכניסה אני מבחין כי מספר אנשים מבקשים טרמפ. מי שגר פעם במקום קטן, יודע שעוצרים. אני עוצר. היא סטודנטית צעירה, ונאה, "מה ...